אוהדי פסקארה לא ישכחו לעולם את עונת 2011/12. הקבוצה הצנועה מהעיר שלחופי הים האדריאטי שיחקה אז את הכדורגל היפה והמלהיב באיטליה, למרות שהייתה בכלל בליגה השנייה. שלושה צעירים ליהטטו על הדשא באצטדיון אדריאטיקו: הקשר מרקו וראטי והחלוצים לורנצו אינסינייה וצ'ירו אימובילה. אז הם היו בתחילת הדרך. היום מדובר בשלושה מכוכביה הגדולים ביותר של אלופת אירופה איטליה.
"הקבוצות הגרועות בעולם": כתבות קודמות בסדרה
וראטי, שמככב בפריז סן-ז'רמן לצד מסי, ניימאר ואמבאפה, הוא אפילו יליד פסאקרה. בגיל צעיר הפך לסנסציה מקומית, והחל לשחק בקבוצה הבוגרת כשהיה בן 15 ו-9 חודשים. בקיץ 2011, בגיל 19, הצטרפו אליו שני המושאלים הנאפוליטנים - אימובילה בן ה-21 ואינסינייה בן ה-20.
מאמן פסקארה היה זדנק זמאן הצ'כי, שכבר מזמן הפך לאגדה באיטליה. בגיל 21 הוא הגיע לאיטליה לביקור משפחתי, והחליט להישאר אחרי שהכוחות הסובייטים פלשו לצ'כוסלובקיה. הגורו של הכדורגל ההתקפי בכל מחיר, המעשן הכבד, יצר בדיוק לפני עשור יצירת אמנות. פסקארה סיימה את העונה כאלופת הליגה השנייה והעפילה כמובן לסרייה א', אבל זה היה הרבה יותר מכך: היא שיחקה כדורגל שמעולם לא נראה כמותו באיטליה. כדורגל טורבו.
בניגוד לאופי של הכדורגל האיטלקי לאורך השנים, זמאן רוצה לתקוף כל הזמן, גם במחיר של ספיגת שערים והפסדים. המילה שזמאן הכי שונא לשמוע היא "פרגמטיזם". הוא ההפך המוחלט. הקבוצות שלו תוקפות עם חמישה, שישה ושבעה שחקנים, מתוך אמונה שלא משנה כמה יספגו - הן תמיד יבקיעו יותר. זו תמיד הייתה הפילוסופיה שלו. בעזרתה ניצח לא מעט והפך לדמות נערצת בעיני רבים. בגללה גם הפסיד הרבה.
הטבלה, כמו שנוהגים לומר, לא משקרת. פסקארה ניצחה באותה עונה בלתי נשכחת ב-26 מ-42 משחקיה, יותר מכל קבוצה בליגה. היא גם הפסידה ב-11 – כמעט כפול מזו של המדורגת שלישית סאסואולו. בעמודת הכיבושים המספרים היו מדהימים אפילו יותר: פסקארה הבקיעה 90 שערים – 30 יותר מהבאה אחריה. זה עדיין שיא כל הזמנים בליגה השנייה. היא כמובן גם ספגה בסיטונות: לא פחות מ-55 שערים – כמות של קבוצת תחתית.
אימובילה סיים את העונה המופלאה ההיא כמלך שערי הליגה עם 28 כיבושים. אינסינייה רשם 18 שערים ו-14 בישולים. ומרקו וראטי? הוא זכה בתואר "בראבו", המוענק לשחקן הצעיר הטוב ביותר באירופה, ונרכש על-ידי פריז סן ז'רמן, שבה הוא משחק כבר עשר שנים.
וראטי לא היה היחיד שעזב ב-2012. גנואה רכשה את אימובילה באותו קיץ, אינסינייה חזר לנאפולי. גם זמאן לא נשאר: רומא הציעה לו חוזה לשנתיים, והמאמן הצ'כי לא היה יכול לסרב. וכך, בלי המאמן ושלושת הכוכבים הגדולים, לפסקארה לא היה סיכוי לשרוד בסרייה א'. אחרי עונה אחת בלבד "הדולפינים" חזרו לליגה השנייה.
הפלישה למסיבת הסילבסטר
לכאורה, כאן פחות או יותר היה אמור להסתיים סיפור הסינדרלה של פסקארה. אבל המציאות הייתה אחרת. וכאן נכנס לתמונה עוד אחד מבניה המפורסמים של העיר.
מאסימו אודו היה מגן ימני אדיר ששיחק בין היתר בנאפולי, בלאציו ובמילאן, וגם זכה עם נבחרת איטליה במונדיאל 2006. הוא תלה את הנעליים ב-2012 והחל את דרכו כמאמן בנוער של גנואה. ואז, במאי 2016 פסקארה קראה לו לדגל. להתחיל את קריירת האימון בעיר שבה נולד וגדל היה כבד גדול עבור אודו, והוא גם פרע את השטרות במהירות: כבר בעונתו הראשונה כמאמן בוגרים הוא הוביל את הקבוצה בחזרה לסרייה א'.
המטרה המוצהרת הייתה לתקוע יתד ולהישאר בליגה. אף אחד לא חשב על יותר מזה עבור קבוצה שבכל חמש הפעמים הקודמות שעלתה לליגה הראשונה תמיד ירדה מיד בחזרה. ואכן, משחק הפתיחה של עונת 2016/17, מול נאפולי הגדולה של מאוריציו סארי, התחיל נהדר. פסקארה הובילה 0:2 אחרי 35 דקות משערים של ג'אנלוקה קפרארי וקפטן נבחרת לוב לשעבר, אחמד בנאלי. נאפולי חזרה עם צמד של דריס מרטנס והמשחק הסתיים ב-2:2. לא ניצחון, אבל עדיין פתיחה מעודדת לעולה החדשה.
ההמשך היה הרבה פחות מעודד. ב-24 המחזורים הראשונים פסקארה הפסידה ב-17 משחקים וסיימה שישה בתיקו. עד אמצע פברואר היה לה רק ניצחון אחד, וגם הוא היה טכני, על סאסואולו ששיתפה שחקן שלא כחוק. ה"דולפינים" צברו 9 נקודות מתוך 72 אפשריות, שיחקו כדורגל איום ונורא, והשוער בן ה-40 אלבנו ביסארי, שהתחיל את הקריירה בריאל מדריד, לא יכול היה לעשות יותר מדי כדי למנוע את התבוסות.
המצב הקטסטרופלי לא עבר בשקט מבחינת האוהדים. תחילה הם פוצצו את מסיבת הסילבסטר של הקבוצה. יומיים אחרי התבוסה 6:2 מול לאציו הם העלו באש שתיים מהמכוניות של נשיא המועדון, דניאלה סבסטיאני. פסקארה שוב עלתה לכותרות הראשיות באיטליה, אבל לא מהסיבות הנכונות. מכל רחבי המדינה הגיעו גינויים למעשה הנפשע, וסבסטיאני הודיע כי יעזוב את המועדון בסיום העונה. אבל עוד לפני כן, אחרי הפסד כואב נוסף, הפעם 5:3 לטורינו, לא נותרה לו ברירה אלא לפטר את המאמן אודו.
למה המציל סירב להפסיק לעשן
ומי נקרא לנסות להציל את הספינה הטובעת? זדנק זמאן כמובן. המאמן הצ'כי כבר היה בן 70 כשנחת שוב בקבוצה ב-17 בפברואר. כעבור יומיים, אחרי שני אימונים בלבד, הוא עלה למשחקו הראשון בקדנציה החדשה, מול גנואה. התוצאה הותירה את איטליה בהלם מוחלט: 0:5 מרעיש לפסקארה.
האוהדים כבר התחילו להאמין שהנס יתרחש. ש"המשיח" זמאן יצליח להשאיר את הקבוצה בליגה. מיד אחרי הניצחון הסנסציוני שאלו העיתונאים את זמאן האם יסכים להפסיק לעשן אם יובטח לו שפסקארה תצליח לשרוד. "לא", אמר הצ'כי וחייך. "וזה רק בגלל שאין לנו באמת סיכוי. פער הנקודות גדול מדי".
הוא כמובן צדק. אחרי החמישייה המשוגעת הגיעו ארבעה הפסדים רצופים. פסקארה צברה רק שתי נקודות ב-11 משחקיה הבאים, והרבה אחרי שהירידה הפכה לעובדה מוגמרת הגיע 0:2 חסר משמעות על פאלרמו במחזור הלפני אחרון. בטבלה הסופית של עונת 2016/17 רשומים לצד שמה 18 נקודות ושלושה ניצחונות בלבד ב-38 מחזורים. כאמור, אחד מהם היה טכני: אם מתעלמים ממנו אפשר להכתיר את העונה הזאת לגרועה בתולדות הסרייה א'.
כעבור ארבע שנים, פסקארה כמעט נעלמה מהמפה. היא משחקת היום במעמקי הליגה השלישית. הנשיא סבסטיאני, שאיים לעזוב אחרי שהאוהדים שרפו לו את המכוניות, עדיין במועדון. וזה לא רק המקרה שלה. גם את זמאן אפשר למצוא מדשדש באותה ליגה. במארס 2018 הוא פוטר מפסקארה, ואחרי שישב בבית במשך יותר משנתיים וחצי חזר המאמן האגדי להתרוצץ על הקווים בגיל 74.
זמאן פשוט לא יכול בלי הכדורגל. ובלי הסיגריות. בקיץ האחרון הוא עשה עוד קאמבק, הפעם לפוג'יה, הקבוצה שבה רשם את הצלחתו הגדולה הראשונה כמאמן. גם האוהדים שלה, כמו אלו של פסקארה, יודעים שהסיכוי לחזור לרמות הגבוהות קלוש. אבל כשהם רואים את זמאן הם נזכרים בימים היפים, בטח כשמסתכלים על יחס השערים של הקבוצה: כבשה 58, ספגה 58.
