"למה ביל לא נראה שמח אחרי שניצחנו ועלינו לסופרבול? כי זה גונב לו שבועיים מההכנות לדראפט" (שחקן ניו אינגלנד פטריוטס מסביר את מבטו הקודר של המאמן ביל בליצ'יק לאחר עוד אחת מתשע ההעפלות שלו לסופרבול).
ההגעה של ביל בליצ'יק (71) לאימון ניו אינגלנד פטריוטס היא אירוע ביזארי: ב-3 בינואר 2000, ניו יורק ג'טס הודיעו שבליצ'יק ימונה למאמן הראשי של הקבוצה ויחליף את ביל פרסלס. יום לאחר מכן במסיבת העיתונאים לכבוד המינוי, בליצ'יק רשם על מפית נייר: "אני מתפטר מתפקידי כמאמן ניו יורק ג'טס". בליצ'יק לא רצה את פרסלס מעל הראש שלו. הספיק לו ארט מודל בקדנציית האימון הראשונה שלו בקליבלנד. הוא יעשה דברים, אבל בדרך שלו.
רוברט קראפט, שקנה את ניו אינגלנד פטריוטס ב-1994, שילם בחירת דראפט בסיבוב הראשון לג'טס כדי לגייס את בליצ'יק כמאמן ראשי. קראפט ראה בבליצ'יק משהו שאף אחד לא ראה ונתן לו לא רק שליטה מלאה בכל הפן המקצועי של הקבוצה, אלא גם את תפקיד המנכ"ל דה פאקטו. על ההחלטה ההיסטורית הזו של קראפט, אפשר להגיד בעיקר דבר אחד: בליצ'יק המנכ"ל לעולם לא היה משלם מחיר כזה עבור עצמו.
את יום ההולדת ה-48 שלו, 16 באפריל 2000, בליצ'יק בילה במקום שהוא הכי אוהב: חדר המצב של ניו אינגלנד בדראפט שהתקיים באותו יום. הבחירה הראשונה של הפטריוטס הלכה כאמור לג'טס. ניו אינגלנד בחרה שישה שחקנים, ושישה קוורטרבקים כבר נבחרו עד שמגיעה הבחירה ה-199 של ניו אינגלנד בסיבוב השישי.
תומאס אדוארד פטריק בריידי, קוורטרבק שסבל מדיכאון ספורטיבי באוניברסיטת מישיגן, עדיין נמצא על הלוח. אף אחד לא ספר אותו. הוא לא גרם להתלהבות בכל המדדים שאפשר לכמת: כמה גבוה הוא קופץ, כמה מהר הוא רץ, כמה הוא מדוייק וכמה רחוק הוא יכול לזרוק. לניו אינגלנד היו שלושה קוורטרבקים בסגל כבר, אחד מהם הוא דרו בלדסו, הבן האהוב של קראפט, שרק חתם על החוזה הכי גבוה בתולדות הליגה, 103 מיליון דולר לעשר שנים.
6 צפייה בגלריה
לכאורה, לא הייתה שוב סיבה לבזבז עליו בחירת דראפט. טום בריידי במדי ניו אינגלנד פטריוט בשנת 2000
(AP Photo/Carlos Osorio)
אין שום סיבה שבליצ'יק יבזבז בחירה כזו על בריידי. דרו בלדסו? בריידי לא הצליח לנצח את דרו הנסון בקרב על הקוורטרבק הפותח במישיגן. אבל בליצ'יק, בדיוק כפי שקראפט ראה אותו, ראה בבריידי את מה שכולם פספסו, את מה שאי אפשר למדוד: כמה הוא רגוע תחת לחץ, איך הוא מכוון את ההתקפה, היכולת לקחת את ההחלטה הנכונה. בליצי'ק ראה בבריידי את עצמו. הוא העניק לעצמו מתנת יום הולדת ובחר בו. בריאיון לטלוויזיה בריידי שאל את המראיינת: איפה זה ניו אינגלנד? כך נולד השילוש הקדוש של אימפריית הספורט הכי גדולה באמריקה במאה ה-21.
ההצלחה מדבקת
לאחר 24 שנים, בליצ'יק עזב החודש את ניו אינגלנד בהסכמה. את רשימת ההישגים אפשר לראות בוויקיפדיה. זה רק חלק מהסיפור, אבל זה רחוק מלספר את כולו, אפילו לא את המוטיב המרכזי שלו. חסרים לו עוד 13 ניצחונות כדי להשיג את דון שולה כמאמן המנצח של כל הזמנים. הסיפור שלו לא נגמר. הוא צריך את התואר הזה, ויותר מזה הוא צריך תואר בלי בריידי. הוא ימצא קבוצה שרק הוא רואה בה משהו שאף אחד אחר לא רואה.
ההישגים של בליצ'יק חסרי תקדים לא רק במספרים מוחלטים, אלא בעיקר בתוך הקונטקסט שלהם. הוא עשה את זה בזמנים של שחקנים חופשיים ותקרת שכר, תקנות שמדכאות מצוינות ושואפות לקדם מצב שבו קיים בליגה כמה שיותר שוויון. הוא היה טקטיקן נפלא בכל יום ראשון, אבל הוא גם בנה קבוצות לשנה, לשנתיים, חמש הבאות, לא אליפויות אינסטנט. הן עמדו במבחן הזמן. שש אליפוית על פני עשרים שנה זה חסר תקדים.
לא הייתה לו שום סנטימנטליות, רק למועדון ולהצלחה: הוא מצא שחקנים בזול, סחט מהם את הערך הספורטיבי שלהם וזרק אותם הלאה. הוא לא שיחק נגד המזל. שחקן שלא נפצע ארבע שנים, שוחרר. כמעט אף שחקן לא הצליח אחרי הקריירה שלו בפטריוטס (חוץ מבריידי, עוד נחזור לשם). הוא לא גידל שום שושלת מאמנים כמו מאמנים גדולים בעבר. המאמנים תחתיו (שכונו עשרים על עשרים: עבדו עשרים שעות ביממה תמורת עשרים אלף דולר בשנה, בלי חופשות) ניסו לחקות את פילוסופיית הפוטבול שלו, אבל לא היה מה לחקות.
6 צפייה בגלריה
כולם ניסו לחקות אותו, אבל לא היה מה לחקות. בליצ'יק בימיו האחרונים בניו אינגלנד
(Isaiah J. Downing/Reuters)
הפוטבול של בליצ'יק לא היה פוטבול של אמירות הגנתיות ופילוסופיות מהחוף המערבי. הפוטבול שלו היה הוא. זה עובד רק כשזה מצליח. כשעוזרים שלו הלכו לאמן בקבוצות אחרות ונכשלו, השחקנים שנאו אותם. פעם אחת השחקנים הדליקו סיגרים כשאחד העוזרים שלו פוטר ממשרת מאמן ראשי. בפעם אחרת, עם מאמן אחר, הם מזגו לעצמם שמפניות.
המאמן היחיד שאימן תחתיו (כשבליצ'יק היה מאמן ראשי בקליבלנד), היה ניק סאבאן, שאימן גם תחת אביו של בליצ'יק בנבחרת חיל הים, והפך למאמן פוטבול הקולג'ים הגדול בכל הזמנים באלבמה, אבל זה ספורט אחר. סאבאן, אגב, פרש מילימטר לפני שבליצ'יק עזב את הפטריוטס. ההצלחה של בליצ'יק היתה האופי שלו. אף תאגיד לא הזמין אותו לשיחות מוטיבציה בפני העובדים.
הוא הדליק עיר שלמה, מכורה לספורט. עיר שבה התושבים מכירים את השחקן ה-12 בספסל של הסלטיקס לפני שהם יודעים מי המושל במדינה. עד שבליצ'יק הגיע, אף אחד לא רצה לגעת בפטריוטס. הם שיחקו בפרבר באמצע שום מקום איפשהו במסצ'וסטס. תחת בליצ'יק-בריידי-קראפט הם הפכו למותג עולמי מוביל, הערך שלה טיפס פי ארבעים, ל-7 מיליארד דולר, המועדון השלישי בערכו. עד שבליצ'יק הגיע, העיר בוסטון על ארבע הקבוצות המקצועניות שלה, לא זכתה באליפות מאז בוסטון של בירד ב-86'. האליפות הראשונה של הפטריוטס פתחה צ'אקרה תקועה: הפטריוטס זכו בשש אליפויות, שאר הקבוצות חילקו שש אליפויות ביניהן. ההצלחה יותר מדבקת מקורונה.
פרשת ספייגייט
בליצ'יק, בן יחיד, נשם פוטבול מגיל צעיר. אביו היה עוזר המאמן בקבוצה של חיל הים. הוא ידע לעשות סקאוטינג, לנתח וידאו של משחק, להכין קבוצה ליריב כבר בגיל 12, והכל תחת מסגרת צבאית. הוא למד להיות הכי קפדן, חרוץ, לעבוד יותר קשה מכולם, להיות מוכן, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להצליח. כולל לרמות.
פרשת ספייגייט (הכינוי שהודבק לנטייה של בליצ'יק לתעד את מאמני יריביו) היא כתם על הקריירה של בליצ'יק (פרשת "דיפלייטגייט" של בריידי - בה כדורי המשחק בגמר ה-AFC כביכול לא נופחו עד הסוף בכוונה - רק הוכיחה עד כמה הם היו סימביוטיים, גם ברמאות), אבל גם אותה צריך להבין עד הסוף. בליצ'יק היה משנן בכל שנה את ספר החוקים של הליגה ומותח אותו עד הסוף. הוא היה מוכן לקחת את הסיכונים של לעבור באור אדום ולא לעצור בעצור, והוא הצליח. מאמנים רבים בליגה אמרו שהיו עושים את אותו הדבר, אם היה להם אומץ. בליצ'יק לקח את הסיכון כי הוא ידע מה יהיו הסיכויים שייתפס, ומה יהיה גודל העונש. זו התנהלות שמתקיימת בין ביקורת נוקבת להערצה.
כשבליצ'יק הגיע לפטריוטס לפני יותר מ-8,700 ימים, הוא הקדים את זמנו. כבר אז הוא פירק הכל למדעים מדוייקים של המשחק, עשה ניתוחים אנליטיים על הקבוצה שלו ועל היריב, אבל המדעים האלו הפכו למדע של אנליסטים עם טאבלטים. בליצ'יק כעס על הטאבלטים, האשים אותם בחוסר תפקוד והטיח אותם לדשא. הוא סירב להתקדם. הוא רצה להמשיך לנצח בדרך שלו, עם קוורטרבק בכיס המסירה ולא נייד. מי שלא מתקדם, נשאר מאחור.
כמו תמיד, אדם לעולם לא רואה את המוות של עצמו: מי שהיה המומחה מספר אחת בסחיטת ערך ואז שחרור בלי סנטימנטים, לא ראה איך הוא הפך לעול על הקבוצה שסיימה עם מאזן שלילי והגיעה רק פעם אחת לפלייאוף מאז שוויתרה על בריידי. בלי בריידי, ניו אינגלנד הופכת לממלכה בלי מלך. פעם להגיד עליו שהוא אולד סקול הייתה מחמאה, עכשיו? מאמן צריך להיות רגיש, קשוב, להחמיא גם כשלא הולך. מה לזה ולבליצ'יק?
אין בריידי בלי בליצ'יק
הוויכוח לגבי מי תרם יותר לשושלת הזו, בריידי או בליצ'יק, יימשך לנצח. בליצ'יק חשב שבריידי גמר את הסוס ונתן לו ללכת. בריידי הגיב עם אליפות בטמפה ביי ושנה לאחר מכן רשם מספרים שיכלו בקלות לתת לו תואר MVP. בליצ'יק קמל בלעדיו. אבל אסור לשכוח: אין בריידי בלי בליצ'יק. אין בריידי בלי האומץ של בליצ'יק לתעדף אותו על פני בלדסו הבריא. אין שלוש אליפויות ראשונות בלי ההגנה שבנה בליצ'יק סביבו, וקו ההתקפה ששמר עליו.
כשבריידי התפתח למוסר על, בליצ'יק נתן לו שורה של תופסי על, בראשם רנדי מוס. בריידי התפוצץ. עונה לאחר מכן הוא נפצע, העונה הבאה הייתה הגרועה בקריירה שלו. שום דבר לא יותר גדול מהקבוצה. בליצ'יק הביא את ג'וליאן אדלמן במקום ה-232 בדראפט ואת רוב גרונקובסקי, וביחד הם יצרו את שושלת שלוש האליפויות הבאה.
בליצ'יק הוא ארכיטקט של פוטבול. הוא יודע מה הנקודה החזקה ביותר של היריב ומנטרל אותה, והוא יודע מה הנקודה החלשה ביותר ולוחץ עליה בסאדיסטיות. הוא מנצח את ההתקפה הרצחנית של הראמס בסופרבול הראשון, ומנצח במשחק הגנה מופתי את הראמס בסופרבול האחרון. הוא מנצח את ההתקפה של אטלנטה ואת ההגנה של סיאטל.
הוא הכריח את בריידי לשים 100 מיליון דולר בשכר על השולחן (בריידי מעולם לא היה הקוורטרבק המרוויח בליגה) כדי שהוא יוכל להקיף אותו בשחקנים שאף אחד לא רוצה, ורק הוא הפך אותם לאלופים. הוא תמך בגלוי בדונלד טראמפ (כמו קראפט ובריידי) בתוך הפילוג העצום שנכפה על אמריקה, אבל הוא גם איחד את אמריקה: חוץ משש המדינות של ניו אינגלנד, כולם שנאו את הפטריוטס. הישג עצום באומה שמקדשת הצלחה (בליצ'יק מסרב לקבל את מדליית החופש מטראמפ לאחר הפריצה לקפיטול).
במשך 23 שנים, 11 חודשים ו-15 יום, בליצ'יק בא למשרד ועשה את אותו הדבר. הפך מופע של ליצנים לכת של הצלחה וחותמת של טיב ספורטיבי. הוא למד מג'רי ווסט, מג'ימי ג'ונסון וממאמני קולג' נידחים שראה אצלם משהו שמצא חן בעיניו. הסטודנט הנצחי. אם יש הר ראשמור למאמני פוטבול, וויליאם סטפן בליצ'יק הוא ההר.
הוא מטיף לקשיחות מנטלית, לאמונה עצמית. הוא לא חבר של אף אחד והוא לא רוצה לדבר על כלום. חוץ מפוטבול, אין פה מה לחשוף. מסיבות העיתונאים שלו הן קומדיה של מלמולים והערות סרקסטיות לעיתונאים. עיתון מקומי ספר פעם את מספר הפעמים שבליצ'יק חייך במסיבת העיתונאים. חמש פעמים, על פני עונה שלמה. "אנחנו יודעים אם הוא מחייך אם צידי הפה שלו מתרוממים במילימטר", אמר עליו עיתונאי מקומי.
כשהליגה חתמה על חוזה עם ריבוק והכריחה את כל המאמנים שלה ללבוש מדים של החברה, בליצ'יק לקח את פריט הלבוש הכי מרופט, חתך לו את השרוולים והפך את הקפוצ'ון לחלק מהמורשת שלו ולפריט חובה בחנות של הליגה. בבוסטון מוכרים תחפושות שלו להאלווין (ליל כל הקדושים), ולא לחייך הופך לסטטוס בעיר.
הוא קפדן, קשוח, חרוץ, לומד כל פרט קטן ואובססיבי, אבל קודם כל מורה. הוא לא מלמד את השחקנים שלו לעשות משהו נכון, אלא עד שלא יכלו לטעות יותר. הוא התייחס לשחקן ה-53 בסגל כמו שהוא התייחס לבריידי. בריידי היה המאסטרפיס שלו: לא רצוי, לא מובן, חלש מדי, לא ממוצה. הוא מלמד אותו "לעשות את מה שאתה יכול, לשלוט במה שאתה יכול לשלוט וצא למגרש לעשות העבודה שלך". ביחד הם מרכיבים את הנוסחה ל-PATRIOTS WAY.
"אם אתה מצליח לחסום את מה שאתה לא יכול לשלוט עליו, זה כמו להיות נזיר בודהיסטי על המגרש", אמר עליו פעם בריידי, "ביל לימד אותנו שפוטבול זה משחק מסובך, ושהעבודה שלנו היא להגיב, לא לחשוב. לפשט את המשחק". האין שיטה של בליצ'יק הוא היתרון הכי גדול שלו: איך יריב אמור להתכונן לזה? הוא היה מגיע בימי ראשון לרמוס את התקוות, החלומות והתוכניות של היריב.
מדובר בפוטבול שמרני, פחות יצירתי ונטול סיכונים, קודר, זעוף פנים. ראיתי כמה משחקים שניהל בליצ'יק. בניגוד למאמנים אחרים, הוא כמעט תמיד לבד, עסוק במאסטרפיס טקטי במשחק של שחמט דשא. מי שהתחיל את הקריירה שלו כעוזר מאמן בבולטימור עבור 100 דולר בחודש בגיל 23, הפך לגדול מאמני הפוטבול. מי שהיה אמור להיות המחליף של המחליף של המחליף, הפך לשחקן הפוטבול הגדול בכל הזמנים.
"בילי חדשות רעות"
אין שום מימרה מעניינת של בליצ'יק. הוא היה קוסם השעמום, גאון הרוטינה. שאיפה לשלמות שמלווה ברעב בלתי נגמר. השנים האחרונות דרדרו את הקבוצות של בליצ'יק מקומת המגוחכות, לאי רלוונטיות, שזה הדבר הכי גרוע עבורו. בטלוויזיה ויתרו על משחק שלהם ביום שני בערב, ועוד נגד קנזס עם טיילור סוויפט ביציע. בלי בריידי לכסות על החולשות, ניו אינגלנד הפכה למערבולת של אסונות. הוא קורבן של ההצלחה שלו. עם בריידי הוא ניצח 76 אחוז מהמשחקים, בלעדיו רק 43.3 אחוז.
6 צפייה בגלריה
סופה של השושלת. רוברט קראפט עם בליצ'יק במסיבת העיתונאים האחרונה
(REUTERS/Lauren Owens Lambert)
פתאום התחילו לשאול שאלות אחרי שתמיד קיבלו את מה שעשה כדברי קודש. הוא הפסיק לבנות ווינרים, פספס פוטנציאל ולא עזר לפוטנציאל לממש את עצמו. אנחנו נגד העולם היתה מנטרה ראויה, כל עוד הוא ניצח את העולם. בלי הניצחונות התחילו הביקורות הארסיות. בוסטון היא לא עיר רחמנית. בעיקר כשבריידי לקח אליפות עם עיר אחרת. אף אחד לא שם לב, שההצלחה של בריידי היא ארעית.
הוא הרגיל אותם לטוב: ילדים הלכו לכיתה א' כשניו אינגלנד אלופה, ובגרו מהאוניברסיטה כשניו אינגלנד אלופה, אבל הוא נשאר שניה אחת או שלוש שנים יותר מדי. "להיות איתו במסיבות עיתונאים", כתב עליו עיתונאי מבוסטון, "זה כמו שמישהו יתקע לך עפרון חד בעין". הוא לא היה נחמד, אבל לא היה כתוב בחוזה שהוא אמור להיות נחמד. לפני שקיבל את העבודה הראשונה שלו בבולטימור, הוא שלח 250 מכתבים לקבוצות מקצועניות ובקולג'ים. חלק מהעבודה שלו בבולטימור, היה להודיע לשחקנים שהם מנופים. הוא קיבל כינוי שם: "בילי חדשות רעות".
אחרי המשחק האחרון שלו, שהסתיים בהפסד לג'טס כמובן, הוא הגיע להסכמה עם קראפט על פרידה. קראפט כיבד אותו: הוא לא השתמש בו וזרק. שניהם עמדו שם במסיבת העיתונאים, כתף אל כתף. לא היה שם שום דבר מיוחד שהעיד על פירוק השושלת.
פורסם לראשונה: 14:59, 19.01.24
