במוצאי שבת נפגשו לאנס והאלופה ליל למשחק הדרבי של צפון צרפת במגרשה של הראשונה. האווירה הייתה חגיגית: דרבי ראשון ביניהן בליגה מזה 11 שנים שמשוחק עם קהל. די מהר תרועת הפסטיבלים הפכה להפנינג של אלימות. במהלך המחצית ניסו אוהדי ליל להיכנס ליציע של אוהדי לאנס והחלו לתקוף אותם. בתגובה, האולטראס של לאנס פרצו לדשא כדי לעזור לחבריהם. אוהדי ליל תקפו אותם בעזרת המושבים. המשחק הופסק לחצי שעה. שני אנשים נעצרו, שישה הובהלו באמבולנסים לבית החולים, אחד איבד את ההכרה אחרי שחטף כיסא לראש.
לאנס ספגה עונש של שני משחקים ללא קהל. על אוהדי ליל נאסר לנסוע עם קבוצתם למשחקי חוץ. זו החלטה זמנית עד שחקירה של ההתאחדות תגיש את מסקנותיה בעוד כשבועיים. זוהי מכה קשה לליגה שהצופים בה רק הורשו לחזור למגרשים וגם מכה קשה לתדמית של הליגה, זמן קצר אחרי שלאו מסי הביא אליה את אור הזרקורים.
מדובר בסקנדל אלים בפני עצמו, אבל הסקנדל האמיתי הוא שהאלימות במהלך המשחק הזה לא הצליחה אפילו לשבור את שיאי האלימות שהתרחשו בחודש האחרון בליגה הראשונה בצרפת. השיא שייך למשחק שנערך בין מארסיי וניס ב-22 באוגוסט. בדקה ה-75 נפצע דימיטרי פאייט ממארסיי לפני שהרים כדור קרן כשבקבוק שנזרק מיציע האולטראס של אוהדי ניס פגע בראשו. הוא זרק את הבקבוק בחזרה לאותו יציע ואז החלה מהומה, שבמהלכה התפרצו אוהדי ניס למגרש, כשגם שחקנים, מאמנים ואנשי אבטחה היו מעורבים באירוע. כמה משחקני מארסיי צולמו אחרי המשחק עם חתכים שותתי דם על צווארם. האלימות המבחילה והפחד של שחקני האורחת לחזור לדשא גרמו לביטולה של ההתמודדות (משחק חוזר נקבע לחודש הבא).
התקרית האלימה עם אוהד הפועל ת"א
אפילו הצל העצום של לאו מסי לא יכול להחביא את הבעיה הגדולה ביותר של הכדורגל הצרפתי בשנים האחרונות: חוליגניות מתפשטת שמתורגמת לאלימות מפחידה. האולטראס של מארסיי הם אולי המובילים. בפברואר הם פרצו למועדון לאחר שעקרו את השערים והדלתות במחאה על התנהלות הבעלים. הם זרקו חזיזים, פצצות עשן, העלו עצים באש, גנבו מכל הבא ליד, גרמו נזק למכוניות, ופצעו את שחקן הקבוצה אלברו גונזלס בגבו.
אבל הם לא לבד. באותו חודש, לאחר שקבוצתם ניצחה משחק אחד מתוך 17, פרצו 300 אוהדי סנט אטיין למגרש האימונים של הקבוצה, הקיפו את השחקנים והמאמנים ולא נתנו לאימון להתקיים. בפעם הזו לא הייתה מעורבת אלימות, אבל האיום היה באוויר. והאוהדים הללו יודעים להיות אלימים. ב-2017 הם גרמו להפסקת המשחק נגד ליון לאחר שהתפרצו למגרש בפיגור 5:0, ובשנה שעברה, נגד פ.ס.ז' הם העיפו עשרות חזיזים שחזרו מהגג למגרש עצמו.
לליגה הצרפתית הראשונה והשנייה יש היסטוריה ארוכה של אלימות צופים, כולל מוות של אוהד ב-2010 במריבה המונית. והס מלהזכיר את הקללות הגזעניות וההומופוביות שהפכו כבר לחלק קבוע מפסקול האצטדיונים. היציעים בצרפת, בעיקר במארסיי, הם חלק מהאצטדיונים הצבעוניים ומלאי התשוקה באירופה, אבל הקו שמפריד בין התשוקה הזו לבין אלימות כללית הוא קו שהולך ונהיה דק ממשחק למשחק.
גם לפריז סן ז'רמן לפני דור השייחים יש רקע קשה של אלימות אוהדים. למעשה היריבות בין פ.ס.ז' לבין מארסיי, הצפון נגד הדרום, הפריזאים נגד המהגרים, היא אולי היריבות האלימה ביותר בכדורגל הצרפתי. ב-2001 נתפסו שישה אוהדי פ.ס.ז' עם כלי נשק עליהם כשהם בדרכם לירות באוהדים ממוצא טורקי שהיו באצטדיון.
בנובמבר 2006, לאחר שהפועל תל אביב ניצחה את פ.ס.ז' 2:4 בבירה הצרפתית, אוהדים של הקבוצה המקומית רדפו אחרי אוהד של הפועל וצעקו לעברו קללות אנטישמיות. שוטר נחלץ לעזרתו והאוהדים התחילו לתקוף את השוטר שהיה לבוש באזרחי. במהלך המהומות נורה אוהד אחד למוות ואחר נפצע.
התקרית הזאת גרמה לעירובם של גורמים פוליטיים וראשי הביטחון בבעיית החוליגניזם בכדורגל הצרפתי. אבל שום דבר אמיתי לא קרה. בשנים האחרונות, בגלל הגזענות המטורפת במגרשים החלו יותר ויותר מועדונים להרחיק בעצמם אוהדי כדורגל בעייתיים מהאצטדיונים, כשהם נעזרים במשטרה שדרשה מאותם אוהדים להתייצב לרישום בתחנת המשטרה בשעות המשחק.
מצאו קורבן
לאלימות הכדורגל בצרפת יש רקע גזעי, מלחמת מעמדות, עמדות פוליטיות, וכמו שצוין למעלה גם רקע גיאוגרפי (יותר מאשר מדינה אחת, צרפת היא טלאי של מחוזות רבים עם השפעות של עמים רבים כתוצאה ממלחמות וכיבושים). עד היום האוהדים, הקבוצות ובעיקר התקשורת מתייחסים למשחקים בין קבוצות לא רק כמשחקי ליגה רגילים אלא כמאבק בין תרבויות, דמוגרפיות, אמונות ואוכל. מי שמנצח בשבת יכול לטעון לבכורה עד למשחק הגומלין. מארסיי המרדנית והמהפכנית מגדירה את עצמה למעשה כאופוזיציה לפריז, הקבוצה והעיר.
עד שנות ה-80 של המאה הקודמת הבעיה כמעט ולא הייתה קיימת. אבל האבטלה הגואה והמצב הכלכלי הקשה גרמו לאוהדים רבים לתרגם את התסכול שלהם באצטדיונים לאלימות, בעיקר מילולית, כלפי השחקנים הרבים מאפריקה ששיחקו בליגה הצרפתית. האוהדים הללו התאגדו, למדו מהאנגלים והאיטלקים, והפכו לאולטראס צרפתיים.
כדי להפוך לאולטראס, קבוצת האוהדים צריכה הרבה מהמשותף (אהדה דתית לקבוצה, צווארון כחול, השכלה נמוכה), ובעיקר אויב משותף. בין שנות ה-70 לשנות ה-90 האבטלה בצרפת כמעט הכפילה את עצמה. האבטלה הכבדה ביותר הייתה בקרב צעירים, ואצטדיונים הפכו לזירה שבה הם יכולים להוציא את זעמם. אבל הגרעין הקשה, הגזען והיותר אלים של האוהדים הללו היו קבוצה קטנה של צעירים מהמעמד הבינוני והגבוה ששמו את השלד למושג "צרפת הלבנה", והיו פעילים בעיקר נגד שחקנים מאפריקה או שחקנים מוסלמים. שנות האבטלה הגדולות הן השנים שבהן גם מתחילה ההגירה הגדולה לצרפת. האולטראס הצרפתיים מצאו גם את המקום וגם את הקורבן המושלם, האפריקאים והמוסלמים, שלטענתם אחראיים למצב הכלכלי של צרפת ולכך שאין להם עבודה.
צרפת של 25 שנה אחרי, אפילו אחרי ניסיון הריפוי של תקופת זינדין זידאן, היא ארץ שסועה ומפולגת יותר, גזענית הרבה יותר (מפלגת לה פן תזכה כנראה בסיבוב הראשון של הבחירות), מצבה הכלכלי רעוע, והיא עדיין לא התאוששה מהקורונה ומהפגנות האפודים הצהובים שערערו את יציבות הממשלה. כדורגל הוא כמעט תמיד רנטגן של המדינה שבה הוא משוחק. התקריות האחרונות היו חמורות ביותר, אבל הן לא הולכות להיות האחרונות וכנראה גם לא הכי חמורות.
