לה־לה־לה־לה־לה/ גם בתקופות הכי קשות/ את שמך צועק ברחובות/ צהוב זורם אצלי בווריד/ בית"ר מאז ולתמיד/ רואה אדום נהיה כמו שור/ את המגל עם לום נשבור/ במצווה אחת דבק/ למחות את זרע עמלק/ לה־לה־לה־לה־לה ("גם בתקופות הכי קשות")
***
בית"ר ירושלים, בעיטות שפיץ לדמותה.
קארמה בין צהוב לשחור. סמל מנורה שבוער־לוהט 24/7. אוויר צלול כרימון עשן סמיך. עשרות אלפים שאחריה באש, במים ובלה פמיליה. יחסים בריאים של קרע חלקי במניסקוס. שקט תעשייתי של "הותר לפרסום" ו"חוקרי משטרה עוברים על הספרים". יציבות של ג'לי תות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובעלים. כבר שנים שהמועדון הזה מסתבך עם כל מיני טיפוסים. אחד שטען שדיבר עם גלעד שליט בימי השבי ונעלם באוקיינוס האטלנטי. גומא אגייאר; אחר, שפיזר על המדינה אוטובוסים ושקי כסף, ובסוף לא נבחר אפילו לראש העיר ירושלים. ארקדי גאידמק; נוסף, שרימונים התעופפו לו ליד הבית. אלי טביב; והנוכחי, איש מטבעות וירטואליים, עם רשימת חשדות פחות וירטואליים, ובהם ענייני מין, סמים ואלכוהול. משה חוגג.
כתבות נוספות למנויים:
וכמעט בעלים. יהודי־צרפתי, מלפני חודש, עם רזומה של מאסר, ופנטזיה של לשדר את בית"ר בפוקס; או איזה שייח' מסתורי מאיחוד האמירויות, שצץ שנה לפני הצרפתי, לא הציג תעודת יושר ועד עכשיו לא ברור מה היה הסרט איתו.
ומאמנים. ארבעה רק השנה. אחד, שם הולנדי גדול, שטעם מבית"ר ופרש מאימון כדורגל. ארווין קומאן; השני, סמל בית"רי, שאחרי חודש וחצי הבין שחאלס. יוסי מזרחי; השלישי, שהחזיק טיפונת פחות. אימון. שרון מימר; והרביעי, שלפני 20 שנה, ככדורגלן, העז לנטוש את משבצת הסמל וללבוש אדום של הפועל. והשבוע התאחד עם כמה אוהדים שחמים עליו. יוסי אבוקסיס.
ועוד הרבה צרות קטנות. כאילו בשוטף כזה. הפגנות סוערות עם זיקוקים; ובעלים שנשבר לו מהקבוצה; ואוהדים שנשבר להם מהבעלים; ומתיחות בין הבעלים ליו"ר, אלי אוחנה; ובלגנים כלכליים; וקיצוץ 25 אחוז; וקפטן אחד, אופיר קריאף, שמתקל קפטן לשעבר, עידן ורד, בתגובה לאוהד ברשת ("תקלל אבל אל תשווה אותי לוורד"); ו־5:1 השפלה מהפועל חיפה בשבוע שעבר; ו־0:0 מול נוף הגליל הקטנה השבוע; ומקום 11, עם מרפסת שמש ונוף לליגה השנייה.
ובסוף, מכל אלה, שוכחים שזו בסך הכל קבוצת כדורגל. ושהמטרה, לפחות לפי ויקיפדיה, היא לשים גולים. לא הרבה מעבר.
ואין גדולה כמו בית"ר; ושלוש קסטה בעשר שקל; ויאללה, בית"ר יאללה.
מגיע מאמן חדש. חיבוקים, בוסות, ציונות לשחקנים. ניתן הכל, נישאר בליגה, כאלה. וקצת אחר כך קופץ לו פוש בנייד. יש אחר במקומו. מי לא עבר דבר כזה? כולנו. כל הזמן. לפעמים פעמיים ביום.
לא בטוח שזה היה יום מוצלח לשרון מימר. למרות שהספיק לשים חולצת בית"ר. "אמר לי תביא לארג'. אמרתי 'אתה צריך אקסטרה לארג''. הבאתי לו לארג'. אמר, 'וואללה, אתה צודק", משחזר איש המשק מאיר הרוש.
בסוף זה היה עוד ביזיון קטן, בתוך ימים שלא יקבלו לייק בסטורי. אחר כך רצו עליו ממים. למשל תמונה שלו. "תודה שרון" נכתב לידה, כאילו מטעם בית"ר, ומתחת מועדי פועלו: 2.2.22 עד 2.2.22.
"זאת המציאות. לא רשמו משהו שלא היה. לבוא ליום אחד לאמן, ואחרי זה ללכת – זה עוד לא קרה. כמאמנים בפרונט אנחנו רגילים שאנחנו נושא לממים. זה חלק מהמשחק. וזה הצחיק אותי מאוד", מימר משועשע. זה יהיה הרגע היחיד שבו יצחק בשיחה. ומצד שני גם לא יהיה התבסאתי, כעסתי, נעלבתי.
איך זה, אני שואל. "תפקיד המאמן כפוי טובה", מימר מסביר, "לרוב לא מעריכים את מה שאתה עושה. ולצערי נהיה טרנד שהמאמן כלי ניגוח, גם אם הוא לא אשם. אז אתה מייצר מנגנון של לא להתרגש יותר מדי. אם תיקח ללב במקצוע הזה, כנראה שלא תשרוד".
9 צפייה בגלריה
שלחו לי הודעות התנצלות. אוהדי בית"ר ירושלים מחבקים את שרון מימר
( צילום: אוהד צויגנברג)
אני שואל את מימר אם הוא מבין מה הלך שם, מאחורי הקלעים. "אני מבין, לא יודע איך הגיע לזה", הוא משיב. ואז מתאר את ההשתלשלות. איך שבוע קודם אוחנה הציע לו להתמנות למאמן; את הדרישות המקדימות שהציב – שהקבוצה תתחזק, שלא יהיו בלגנים של משכורות; ואיך הגיע לפגישה עם אוחנה שבה סוכם השכר שלו. פגישה שבה גם דיברו עם עו"ד יצחק יונגר, הנאמן. "הוא אישר את ההחתמה שלי ותקציב לשחקנים חדשים", מימר משחזר, "זה הראה לי שיש אישור גם מחוגג".
אחר כך, מימר ממשיך, קיבל טלפון מאוחנה: "צא לדרך". זה קרה אחרי שנרקחה עסקה עם ג'קי בן־זקן ממ.ס אשדוד על מכירת זכויות השחקנים ירדן שועה ואביאל זרגרי תמורת חמצן תקציבי של 5.5 מיליון שקל לבית"ר. "לפני שהתחלתי, וגם בדרך לאימון, שאלתי את אוחנה כמה פעמים: 'זה סגור? מאה אחוז?' כדי שלא נעשה מעצמנו צחוק. אמר: 'שרון, הכל סגור'".
ואז מימר התייצב לאימון הראשון והאחרון: "הלכתי. התחלנו. הציג אותי. חתמתי על חוזה. וזהו. בסוף האימון, אחרי שהתחברנו לשחקנים, הודיעו שהעסקה עם בן־זקן התבטלה. אוחנה אמר, 'תן לי שעתיים־שלוש, מנסים פתרון אחר'. ואז, כשאני בדרך הביתה, יוצא פוש בפלאפון שחוגג פנה לאבוקסיס".
הפתיע?
"ברור. כי שעה או חצי שעה לפני אני יושב עם אוחנה בחדר, והוא אומר: 'אני אנסה לעשות הכל, מעדכן אותך'. אם אתה מנתח את הדברים שקרו העונה בבית"ר, זה לא משהו מופרך. גם כשהייתי שם, יום אחד, כל רבע שעה פושים. כל רגע הודעה על משהו בקבוצה".
העליב?
"לא. כי אני לא חושב שאוחנה שיקר אותי. הוא נראה כמו אחד ששמח שדברים מסתדרים. וכשאמר שיש פתרון, הוא אמר את זה בעיניים בורקות. לצערי, גם הוא לא היה יכול לשלוט בדברים אחרים שקרו ולא ידע. לא רציתי להיות באמצע המלחמות האלה. גם לא רציתי לתת לאוחנה להיכנס לפלונטרים. אחרי שעבר קצת זמן שלחתי הודעה לאוחנה: 'אלי, מאוד רציתי לבוא בלב שלם למשימה הזו, והייתי עם אנרגיות טובות ואמונה שאפשר להצליח. לאור הבלגן, אני לא חושב שזה נכון לי'.
"אם הם לא מאוחדים במשימה, בהנהלה, אני מעדיף לא להיכנס להרפתקה הזאת. אחר כך המון אוהדים שלחו לי הודעות התנצלות, שזה מבייש את המועדון מבחינתם".
אז זהו. לפעמים לא הכל תלוי בך, מימר מסכם בהשלמה. וזורמים עם החיים, הוא מוסיף, ולא לוקח ללב מה שתלוי באחרים. ועוד משפטים שבדרך כלל תפוסים עם מגנט על המקרר, אבל איכשהו יושבים יפה על ההשתלשלות המוזרה הזאת.
ב־23:30 אותו יום, בכל אופן, התקיימה שיחת דירקטוריון, שבמהלכה חוגג ואוחנה שוחחו אחרי תקופה שלא דיברו. מקורבים טוענים שמתחים לובנו. חוגג כעס על אירוע שבו טביב, הבעלים במיל', ביקר בבית וגן, וטען לאי־הבנה בפרשיית מימר־אבוקסיס.
מקורביו ניסו להסביר את ההשתלשלות: "בשלישי בלילה בני־יהודה הפסידה להפועל חיפה בגביע, ומישהו התקשר אל חוגג ואמר: 'בני־יהודה תסכים לשחרר את אבוקסיס'. בבני־יהודה אמרו, 'אנחנו בעד, נדבר בבוקר'. חוגג יודע שאבוקסיס מוערך בבית"ר, ומתוכנן להגיע בפחות עלות ממימר. בבוקר חוגג הודיע למי שהודיע שיש אפשרות להביא את אבוקסיס. עד שהמסר הגיע למגרש, מימר חתם, ואז נוצר מצב לא נעים".
יום שני, ממלכת בית וגן, ירושלים.
על יציע עץ המשקיף לדשא יושב מוני ברוש, מנכ"ל בית"ר ירושלים. לידו עומד, חצי נשען, הדובר אסף נחום. שניים שצריכים לתת מענה כשמולם צונאמי התרחשויות.
מאיפה להתחיל? מהבעלים. אחרי 120 מיליון, ואחרי לה פמיליה, לחוגג נמאס. הוא הודיע על העברת זכויות הניהול לנאמן מטעמו, ועל כך שהוא מחפש רוכש לבית"ר. זה היה בתחילת העונה. ואז באה ההסתבכות. פרשה שהשערות סומרות ממנה. ומעצר שהרחיק אותו לתקופה מהמועדון. ובתוך אי־הוודאות – המקצועית, הכלכלית, מה שתרצו – אירוע רדף אירוע. מרוץ להזרמת כספים לקבוצה, שקצת נרגע השבוע עם העברה של 3.5 מיליון שקל. ועוד קודם התלקחות אוהדים. והפגנה ליד בית הוריו של חוגג בשבוע שעבר, שבמהלכה נורו זיקוקים. וכמה ימים קודם הפגנה מתחת לבית של חוגג, ושוב זיקוקים, ושלטי "חוגג תשחרר".
"מה ישחרר?", אומרים השבוע מקורבים לחוגג, "הוא לא יכול לזרוק את המניות. זה לא עובד ככה. צריך שמישהו יבוא לקחת. ההפגנות האלה, זה מה שגורם לכל רוכש פוטנציאלי לברוח כל עוד נפשו בו. אם לא לה פמיליה, היו עומדים בתור. היום זה חוגג, אתמול ההוא, מחר אחר.
"לבוא על אמא שלו, על אבא שלו? מה רוצים מהם? מה רוצים מחייו? חוגג הוציא למעלה מ־120 מיליון שקל, והוא לא רוצה יותר בית"ר. מי שרוצה לקחת, שיבוא אליו הביתה עם מסמך, הוא חותם. בחינם, ללא תמורה. צריך לכסות את החובות. ושיהיה לו ברכה והצלחה, הוא גם יקבל נשיקה במצח. יודע מה? חוגג מוכן לשלם למי שייקח ממנו את הקבוצה. חצי מיליון שקל מתנה. אבל אין איש כזה.
"אין קללה יותר גדולה מבית"ר בחיים שלו. זה הדבר הכי גרוע שחוגג עשה לו ולמשפחה שלו. רק בגלל הדבר הזה העסקים שלו נפגעו. השקיע הון, ומה הוא מקבל? קללות, הפגנות, איומים. אין לו ספק שאם הוא לא היה הבעלים של בית"ר, המעצר שלו לא היה מתרחש. זה הכל בית"ר".
אז עכשיו, סמוך לקו הדשא, יש את ברוש ואת נחום. והם מתארים איך זה נראה מהעיניים שלהם.
מקורבים לחוגג: "בית"ר זו הקללה של חייו. מי שרוצה לקחת, שיבוא. הוא חותם. בחינם. צריך רק לכסות את החובות. יודע מה? הוא ישלם למי שייקח ממנו את הקבוצה. חצי מיליון שקל. אבל אין איש כזה"
"עד שאתה לא מגיע לפה אתה לא מבין את הנפיצות ואת העוצמה של המותג שנקרא בית"ר", אומר המנכ"ל ברוש, שהגיע מתחום הניהול והתקשורת, "כל פיפס הכי קטן, תוך שנייה מתלקח למהומת אלוהים. הקבוצה הזו משפיעה על מצב הרוח של מאות־אלפים. עכשיו בית"ר בבעיות, הרבה אנשים לא ישנים בלילה.
"אני לא ישן כבר ארבעה חודשים. יש לך בעל בית שעולים נגדו חשדות שאתה לא מצליח לדמיין. כולנו מקווים שייצא זכאי. ובתקופה הזאת צריך לנהל מועדון. האוהדים עליך. התקשורת עליך. וזה משחקים, זה לשמר ספונסרים, זה להביא רוכש. פתאום יש לך איזה סטפן מלול כזה שאומר שהוא בא לרכוש את בית"ר. ואתה עושה איתו שיחות, מבקש: 'סטפן, תקשיב, תפסיק להתראיין. התקשורת מחפשת אותך. אחרי שתעביר את דמי הרצינות, נשב'. אני אומר לו את זה בשמונה בבוקר, יש לנו עוד שיחה בשלוש בצהריים, ובזמן הזה הוא התראיין בעוד שמונה מקומות. בסוף כל זה נדבק לבית"ר ירושלים.
"וזה משאים ומתנים שנופלים בדקות האחרונות. השבוע, ראשון בצהריים, שיחת טלפון עם עורכי דין של משקיעים אמריקאים. אומרים שהכל סגור, ואז בלילה מודיעים שאין חתימה. ברגע שבא מישהו לרכוש את בית"ר, אנשים רעים מתקשרים אליו. אומרים: 'אל תתקרב למקום הזה. בגלל האוהדים, בגלל ההוא, בגלל זה'.
"והבלגן הכי גדול זה שהקבוצה לא מצליחה. אם בית"ר לא תהיה בליגת העל זה מכה־מכה. מכה לצ'רלטון שמחזיקה את זכויות השידור. אנחנו מהקבוצות שמביאות את הרייטינג הכי גבוה בטלוויזיה. מכה להכנסות של קבוצות אחרות, כי אוהדים שלנו באים למשחקי חוץ בכמויות. אנחנו מייצרים עניין, רייטינג, קליקבייטים באתרי הספורט. בלי בית"ר, זו לא תהיה אותה ליגת על".
אני שואל איך שולטים בלהבות. "אתה לא שולט בהתרחשויות האלה אפילו אם אתה רוצה", ברוש אומר.
נחום: "ברגע מתפוצצות לך פרשות בקנה מידה ארצי, ואתה מקבל טלפונים מה'בי־בי־סי' ופניות מחו"ל. בית"ר זה המועדון הכי אמוציונלי בעולם. אתה צריך לנהל אותו יותר מהראש, ולהבין את האוהדים. אין מועדון שהיה שורד את כל מה שעברנו. מכיר רוקי שחטף פצצות מהרוסי, ועדיין עמד על הרגליים? אז אנחנו חוטפים פצצות מכל כיוון. אבל בסוף נחזיר.
"אין לנו יום ולילה. ומערכות יחסים נפגעות. אתה חוזר הביתה עצבני, מותש, וכל הזמן מחפש פתרונות בראש. זה כבר לא רק הפסד שמכווץ את הלב. זה יומיומי. ועדיין, בקטע לא מובן, כל יום שאני נכנס לפה אני מתרגש. אתה מרגיש שאתה מגן על הבית".
"אתה מביא איתך את העבודה הביתה, אם אתה רוצה או לא", ברוש מסכים, "כל פעם שבית"ר מפסידה, הבן הקטן שלי, גל, בן 11, שמשחק במועדון, בוכה בטלפון. אומר: 'אבא אני רוצה להחליף קבוצה'. אני אומר לו: 'אפשר להחליף את אמא? גם קבוצה לא'. בשתי העונות האחרונות הוא בוכה הרבה".
יום קודם, 20:15.
במרפסת בדרום־מזרח ראשל"צ, שעליה דגל צהוב־שחור גדול, מכונסים עשרה. על האש מולארדים, שקדי עגל, אנטרקוטים. עשן הגריל מתערבב עם עננת הסיגריות, ואלה כאילו מתמזגים עם האדים שיוצאים בטלוויזיה מהפה של אבוקסיס, בהופעת הבכורה בכפור של טדי.
בעיקרון, כתובת המגורים של רוב החבורה פה הוא היציע המערבי. כאילו, בתעודת זהות. חוץ, בית, חו"ל, מאדים. מתי ואיפה תגידו, הם שם. רק שעכשיו הקבוצה הוענשה, עניינים של התפרעות, ובית"ר שלהם מול יציעים ריקים. ומול נוף הגליל.
ערב קשוח לפנינו. הם הולכים לצעוק למסך. לתפוס את הראש, מכל זווית. לשקוע. לקלל. לא מפרט נתתי להם מילה. הייאוש בכל גווניו. או אם להיתלות בטולסטוי: כל אוהד אומלל בדרכו. ובין לבין, כשנדבר, ברדקים על הפרק: "לה פמיליה", הסטיגמה שנדבקת לאוהדי בית"ר, החלום שלהם לחזור לשחק בשבתות, והכאוס בימינו.
האוהד צ'אפי: "אני הייתי מממציאי הקריאה 'מוחמד מת'. אבל היום אין לי שום בעיה עם מוסלמים, נוצרים, אפילו מרוקאים. אבל מי שרוצה שאני אמות, להעיף אותי מהארץ, אני נגדו"
אבל לפני שמתחילים, לאוהד משה "צ'אפי" בן־ידידיה יש הודעה בקשר לחבורה שכאן: "בכנסת יושבים 120 יותר גזענים. פה אף אחד לא גזען. אני הייתי מממציאי הקריאה 'מוחמד מת'. אבל היום אין לי שום בעיה עם מוסלמים, נוצרים. אפילו עם מרוקאים אין לי בעיה", כולם צוחקים, "אבל מי שרוצה שאני אמות, להעיף אותי מהארץ, אני נגדו. לאומנות, לא גזענות".
"צ'אפי", 59, הוא מהבית"ריסטים הכי מפורסמים. אהבה שעברה מאבא שלו ז"ל, ובכל הכוח. בית של בגין, אצ"ל. "נסע בטרמפים בגיל 12 על משאית מאחורה כדי להגיע לאימון", אלי פרקש 28, קבלן שיפוצים, מציג אותו.
"זה אומר שחסר לי משהו במוח", צ'אפי מסביר ואז פונה לחבורה, "לכולם פה חסר".
הם מסכימים. "אנחנו מזוכיסטים", פרקש מוסיף, "אני לא מאמין בחיסונים, ואת השני והשלישי עשיתי רק כדי להיכנס למשחקים. אבל מתי פעם באמת נהנינו מכדורגל? אני לא מדבר על אליפות, גביע. מדבר על ליהנות מכדורגל".
"גם אני לא נהנה. סתם, זה הרגליים לוקחות. לא הלב", אומר עו"ד גילי שאשא, 48, אוהד מגיל מינוס ("כילד עשו עליי בייביסיטר בימק"א").
צ'אפי: "אנחנו אוהבים את הקבוצה הזאת אהבת מוות. לא רואים לא מימין, ולא משמאל. ורע לנו. וקשה עם הסטיגמה. ועם הקהל. ועם הבעלים שנופלים עלינו".
9 צפייה בגלריה
"אנחנו מזוכיסטים". האוהדים צופים במשחק של בית"ר ירושלים מול הפועל נוף הגליל
( צילום: דנה קופל)
"פעם לגשש היה מערכון, 'נשרוף את המועדון', ומאז זה הסטיגמה על הקהל שלנו", אומר עידן "ג'מוס", 37, בעל גלידרייה, "אם תלך ותבדוק את הפנאטיות של הקבוצות הגדולות אחרות, תראה שהאלימות שם לא פחות גרועה מבית"ר".
בינתיים, בזמן שהגריל יוצא משליטה, וצ'אפי מנסה לכבות עם סודה, בר כהן מנוף הגליל רוקד מול הגנת בית"ר. במזל הכדורים בחוץ. החבורה פה משתוללת. וצועקת הוראות לדמויות במסך. "תרוץ!"; "תיזהר יש לך כרטיס"; "פעם אחת תעשה משהו".
אני שואל מה השתבש. "זה לא השנה, זה עשר שנים אחרונות", פרקש מבהיר, "אין באמת בעלים שבא לבית"ר בשביל בית"ר. כל אחד בא, עושה סיבוב".
"עד הסיפור של הבעלים שנעצר, הכל היה תקין ניהולית", איציק בז'ה, 35, נהג קטר, אומר, "אבל גם אז, את הקבלות שלהם השחקנים לא הביאו".
צ'אפי: "הבעלים שלנו חשב שלהשקיע הרבה ולהביא כוכבים זה מיותר. אמרו, נביא ילדים שירוצו. בחרו שחקנים לפי קילומטרז', וזה לא הצליח".
האוהד פרקש: "אני לא מאמין בחיסונים, ואת השני והשלישי עשיתי רק כדי להיכנס למשחקים. אבל מתי באמת נהנינו מכדורגל? אני לא מדבר על אליפות, גביע. מדבר על ליהנות"
במגרש, אנחנו רואים מהטלוויזיה, יש שלט שכתוב עליו "אסף סבח, גריל שף". ההוא מהשלט יושב פה. בן 34, ירושלמי, דור שלישי לבית"ר, דור רביעי לבסטיונרים. "גדלתי בשוק מחנה יהודה. כורדים של פעם. משהו שאין היום. בגיל שלוש אחותי הייתה לוקחת אותי לבית"ר", סבח נזכר.
מדי פעם הוא עושה אירועים לבית"ר. בחודשים האחרונים יש פחות. "הם לא נותנים הרבה סיבות לשמוח", הוא אומר, ואז מבהיר: "זו סיטואציה שהיא הרבה יותר עמוקה ממה שכולם חושבים. זה כבר לא כסף. זה תדמית. אם פעם בית"ר הייתה הקבוצה של המדינה, היום אנחנו הקבוצה השנואה. אני משייך את זה לארגון ששולט בנו. אני בעד ארגונים, ואולטראס, וזה. אצלנו זה עבר את גבול הטעם הטוב. אנשים קידשו את השנאה והאלימות. והעקרונות שלהם על חשבון המועדון".
מה יהיה, אני שואל. "לא מאמין שנרד ליגה", סבח קובע, "אם הקהל יהיה מאוחד, כמו פעם, זה ייראה אחרת. בלי זה, בית"ר לא שווה כלום. הקהל פה שובר שוויון".
שאשא: "אם לא נרד ליגה, זה יהיה נס. אנחנו הכי חלשים".
פרקש: "לא בהכרח מקצועית. מנטלית הכי חלשים".
בז'ה: "אם אנחנו יורדים, אנחנו לא עולים. לא נשרוד את זה".
"האמת, הם לא יאהבו לשמוע", צ'אפי אומר, "אבל זה רק ספורט. אפשר לרדת, לבכות, להיות עצובים. ואפשר לעלות".
"הוא כבר מכשיר את הקרקע", סבח מאבד את זה, "אל תגיד רק ספורט. אתה לא ישן חודש בגלל המצב. כל יום טלפון, מה יהיה, מה יהיה. רק ספורט, רק ספורט. על מי אתה עובד?".
בינתיים, בטדי, דקה 90 ומשהו. האסלביינק מוצא את עצמו מול השוער. אם זה בפנים, הבניין בראשון נופל מצרחות שמחה. אבל הסורינאמי של בית"ר רץ, רץ, רץ, מגלגל החוצה. מחר, כשאפגוש את הדובר נחום, הוא יאמר: "גם אם היה שער ריק, וגם אם זה היה מסי, הוא כנראה היה מחמיץ. זה הנאחס של העונה". אבל עכשיו החבורה מתלהטת. ואז, כמו במודל המלומד ההוא, הכעס הופך לדיכאון ואז להשלמה. "איזה קבוצה מבוהלת". ו"כואב הלב". ו"זה מה שאנחנו מסוגלים".
בחזרה לבית וגן.
זו שעת בוקר מאוחרת. אנחנו על גבעונת הצופה אל מתחם האימונים. שמש שסוחבת רגל עושה חימום מלמעלה. ובכל זאת קריר פה. ודומם. ועדיין, פסטורלי זה לא. לא כשמדובר בבית"ר. בשישי שעבר, על התצפית הזו, התגודדו כמה שהתחרעו על שחקנים שהוזכרו כמועמדים לעזוב. "מי שלא רוצה להיות פה שלא יהיה", כל מיני כאלה. זה גרם לאוחנה לצאת לאוהדים עם משקפי שמש. "בוא נעשה סטופ, נשנה את הטון", ביקש.
תכף יתחיל אימון שחרור. שחרור מהאפס־אפס של אתמול. ובית"ר עוד יצאה בזול. בזה אחר זה השחקנים יעלו לדשא. ואז ישירו לעומר לקאו שחוגג 24. ואז ריצה ותרגילים בלי כדור. ובזמן הזה, דקות ארוכות, אוחנה יסתודד עם המאמן שצץ בזמן שסגר עם אחר. יהיו שם תנועות ידיים גדולות. אוחנה ילך אחורה, יתכופף. אולי ידגים מהלך שהיה יכול לשנות את התיקו של אתמול.
מהצד יביט בהם איש המשק הוותיק הרוש. חלום שלו היה שאבוקסיס יחזור. לפני יותר משנה, תכף הרוש ישחזר, הוא פגש אותו כאן, כשאבוקסיס אימן בהפועל באר־שבע, ובמקרה יצא שהקבוצה הגיעה להתאמן בבית וגן: "אמרתי לו, שנה הבאה אתה אצלנו. אמר לי הלוואי. הראיתי לו את המשרד, זה החדר שלך. והנה הוא פה".
9 צפייה בגלריה
"אם יהיה פירוק, אפסיד הכל". מנהל המשק של בית"ר ירושלים מאיר הרוש
( צילום: אלכס קולומויסקי)
והדובר אסף נחום ייזכר שפעם הם השתעשעו ביניהם במחשבה איזה משבר עם האוהדים עלול להתחולל אם אבוקסיס יחזור. "ופתאום, בגלל המצב המטורף שנהיה פה, זה כאילו נדחק. כולם, גם האוהדים, כאילו מבינים שאבוקסיס יכול להציל את המצב".
בינתיים אלו ששיחקו אתמול עושים תרגיל כזה עם מקל מעל הראש ודילוג מעל מכשולים. איכשהו זה אמור להרפות להם את השרירים. הרוש סורק את הציוד על הדשא. השחקנים הצעירים יצטרכו לסחוב אחרי האימון. אחרת הרוש יחנך אותם יפה. איך, אני שואל. "נועל להם את הארון. אומר, 'יש בעיה, לכו למאמן'. כשהמאמן שואל מה קרה, אני מסביר, הוא מעמיד אותם במקום. זה חלק מהמשמעת. ללבוש את החולצה הזאת, אתה יודע מה אנשים עשו? עבדו ימים ולילות. להיות מקצוען זה לא רק בכדורגל".
על הדשא עובר אלירן דנין, מנהל הקבוצה בחצי השנה האחרונה. בחור חייכן כזה. אופטימי. "האימפריה תחזור", הוא מצהיר. פעם הוא שיחק פה מגן שמאלי. "האירועים שעברתי כשחקן, והאירועים עכשיו, זה לא דומה", דנין קובע, "כל שנייה אירוע. התמודדות יומיומית, דקה־דקתית. וכל דבר קורה בגדול. לא הייתה תקופה כזאת".
ואחריו, מאיר הרוש יאמר אותו הדבר. רק מפרספקטיבה של 30 שנה. "היו זמנים ששמונה חודשים לא קיבלתי משכורת", הרוש נזכר, "מכרנו אז את אבוקסיס כדי לממן יציאה למחנה אימונים. לא היה בעלים. היה פירוק. עכשיו, עם כל הבלגן, המשכורת נכנסת. אבל אתה לא יודע, הולכים לפירוק, לא הולכים. אני שנה וחצי לפנסיה. אם יהיה פירוק היום, אני אפסיד הכל. מה נשאר, להתחיל חיים מחדש?".
בינתיים האימון מסתיים. הבית"ריסטים מטפטפים החוצה. הקפטן אופיר קריאף עוצר. מה קורה, שואלים. "חזק בשביל כולם", הוא עונה. הסמל אוחנה עובר ונותן להרוש כיף. חזק כזה, עם צליל. יש דברים שמחפים על הכל.
"עם כל מה שקורה", הרוש מסכם, "אני היחידי בסתלבט. שואלים 'מאיר, מה יהיה?' אומר, 'יהיה בסדר, גם את זה נעבור'. הכל יפרח מחדש".
פעם בית"ר הגדולה התנהלה אחרת. שחקני רכש היו סוגרים הסכמים על פתקים. או מפיות. מה שזמין. והכל בצורה מכובדת כזאת. בלי תאריכים. ומרשי. והואיל ו... וכל מיני ביטויים, שאולי תופסים בבתי משפט אבל מה להם ולמימר ולמציאות.
"היום כולם מבטלים. אז מה אני אעשה", אומר משה דדש, בן 79, יו"ר בית"ר המיתולוגי, והאיש שמזוהה עם חוזי המפיות. "הייתה תקופה אחרת. כל מי שעזב, תלך אחורה לספרים של בית"ר, 40 שנה, כולם עזבו בסדר. מקשטן, ושווייצר, וסטלמך, ושפר, ואמציה. הייתה לחיצת יד ובזה נגמר הסיפור. ככה היה".
אני שואל איך זה שדווקא בעידן שבו מיליארדרים באים ושופכים ארגזים על בית"ר, דברים משתבשים ככה. "תשאל את אלה שבאו", הוא משיב, "בית"ר החזיקה בזמן שלי 30 שנה בלי בעיות. היה מאיפה, אל תדאג. אנשים תרמו. היה להם קשר לסמל של המנורה, זה עשה להם משהו"
מר בית"ר ירושלים כבר לא בית"רי כמו פעם. מזפזפ פה, שם, כבר שנים לא בא. בעצם היה משחק אחד, השנה, נגד מכבי פתח־תקווה. וגם לזה הגיע כי הנכדים לחצו. "נו, היה בסדר. הלכנו, ראינו, נהנינו, ישבנו, באנו הביתה, בית"ר ניצחה, שלום על ישראל", הוא קצר רוח. ואז מסביר: "זה כבר לא אותו דבר. פעם היה משפחה. היה סמל. היה הכבוד של בית"ר. כל מה שבית"ר אומרת. היום אני לא יודע".
ואם דדש לא יודע, בדוק שאף אחד לא יודע.
ואין גדולה כמו בית"ר; ושלוש קסטה בעשר שקל; ויאללה, בית"ר יאללה.
***
"לה־לה־לה־לה־לה/
גם בתקופות הכי קשות/ שברנו את כל הכיסאות/ לא השארנו מושבים/ אנחנו אף פעם לא יושבים/ רואה כיסא נהיה כמו שור/ ישר חושב על איך לשבור/ ועל דבר אחד חולם/ לראות את אלי משלם/ לה־לה־לה־לה־לה" ("גם בתקופות הכי קשות")
677
פורסם לראשונה: 07:18, 11.02.22
