מצד אחד, מפגשים כמו הדרבי הירושלמי הכי מותאמים לכדורגל בגרסתו החדשה והסטרילית – היריבות כל כך עקרונית ואינה תלויה בדבר, שהיא לא זקוקה לחיזוקים מאוהדים ביציעים כדי לדעת מה היא שווה. מצד שני, הדבר היחיד שיוצק משמעות מיוחדת במאבק שכזה ומבדיל בינו לבין כל מפגש אקראי אחר בין קבוצות בחולצות צהובות־שחורות ואדומות־שחורות, הם האוהדים ביציע שכואבים במיוחד על כל כדור ברשת שלהם ושמחים מהרגיל על כל כדור ברשת של ההם.
האם זה חשוב באותה מידה לשחקנים בלי האלפים שיושבים להם על הראש? אף אחד לא יאשים את השחקנים של בית"ר והפועל ירושלים בחוסר רצון. לכל היותר – בחוסר יכולת, וגם זו לא בדיוק אשמה בימינו, כשהשרירים עדיין מכוסים בקורי עכביש והתיאום שנרכש בעמל רב עד ל־7.10 – בהנחה ונרכש – נשכח כאינו. ברגעים הרעים של הדרבי, הוא הזכיר יותר זירת מכוניות מתנגשות מאשר משחק כדורגל. שחקנים בצבעים שונים התנגשו אחד בשני ואיבדו את הכדור יותר מאשר שמרו עליו. ברגעים הטובים הברדק הזה לפחות הניב מצבי הבקעה שהוחמצו ברשלנות. מצבה של בית"ר היה החמור מבין השתיים.
את המשחק ירדן שועה התחיל על הספסל, זכר לחיוך שהגניב לאחר שהוחלף בהפסד להפועל פ"ת. אם הוא מסוגל לצחוק מאיך שבית"ר נראתה בשבת, לא צריך לכעוס עליו – רק לקנא בו על שמחת החיים, על היכולת לזהות את ההומור גם בסיטואציה כל כך מדכאת. בגלל שכדורגל משחקים בסופו של דבר עם הרגליים ולא עם שרירי הלסת, נכנס במחצית במקומו של אמיר ברקוביץ'. יותר משחשוב לבית"ר שיהיה בן אדם, כך מסתבר, חשוב לה שיהיה שחקן. במשך 27 דקות נראה ששועה מתעניין יותר בהרגלי הקינון של העגורים מאשר בנעשה בדרבי הזה. לקרוא לאופן התנועה שלו על המגרש "הליכה" יהיה בגדר מחמאה. אבל בדקה ה־72, כמה לא מפתיע, דווקא הוא, הליצן, התגלה כיחיד שמסוגל להיות רציני במשחק המשעשע הזה וכבש את שער הניצחון. בית"ר רצתה ללמד אותו לקח. כעבור שלושה ימים, זה הוא שלימד אותה.
אינטר מה?
מייקל ולקאניס עזב את הפועל ת"א ב־30.10, והוחלף מיד בבורחה למה, עוזרו הספרדי. לכאורה, העברת שרביט מתבקשת. ככה זה עובד בבתי מלוכה, אז שלא יעבוד במתחם וולפסון? כאשר המלך מת, מחליף אותו הפרט הכי קרוב אליו. בפועל, הבחירה בלמה אין פירושה המשכיות, אלא ההפך – ניתוק.
קידומו של למה מבטא את ההתנערות המוחלטת של הפועל ת"א מהעונה. לכשעצמה לא מדובר במחשבה בלתי לגיטימית בהתחשב בספק לגבי אופן חידוש הליגה וחוסר הבהירות הכלכלי, אבל מהרגע שבכל זאת יש עונה והיא מתנהלת לפי אותו מפתח – המיקום בטבלה נקבע לפי טיב הביצועים על הדשא – אז הפועל בעצם התנדבה להשליך עצמה מהסיפון.
יש לצמצם נזקים, ויש לייבא נזקים. בסוף זה כדורגל, וצריך מאמן. המשחק הכלכלי חשוב, אבל הוא לא יכול להיות חשוב יותר מזה המקצועי. לא כשזו עונתה הראשונה של קבוצת רכישה חדשה, ולא במקום שבו כבר היו מספר מקרים שבהם התברר שמה שזול הוא לפעמים הכי יקר.
לתמצת את למה ב"עוזרו הספרדי של ולקאניס", יהיה לא הגון. הייחוס ביניהם לא מחזיק מים. לא מדובר כאן בתלמידו של אפלטון. הוא לא למד ממנו עשרים שנה. הם עבדו ביחד חודשיים. מה שלמה מביא איתו לתפקיד הוא הרזומה העצמאי שלו בלבד, וזה, איך נאמר – לא בדיוק הולם את התקן. עוזר מאמן בבית"ר ת"א/בת־ים שירדה לליגה א', מאמן קבוצת הנוער של הפועל באר־שבע, מאמן כושר בהפועל כפר־סבא ומאמנה של אינטר. אינטר עלייה ת"א, מליגה ג'.
מול הפועל חיפה הוא החזיר משום מה את חוסה רודריגס למרכז ההגנה, והפסיד. מול אשדוד, הקבוצה החלשה בליגה שבקושי עברה את החצי מתחילת העונה, הוא עלה בהרכב מתגונן, והפסיד. ללמה מגיעים יותר מארבעה ימים של חסד. בכל מצב, ובטח בזה הבלתי אפשרי שנכפה על החיים בישראל בחורף 2023, אבל אם יש קבוצה שעושה כל שביכולתה כדי שלא יטו לה חסד, ממש יוצאת מגדרה, זו הפועל ת"א.
ליגת העל מגישה: משחקי הרעב
בחודשיים האחרונים עמדה למבחן השאלה האם יש דבר כזה מעט מדי כדורגל ישראלי. התשובה, שניתנה עם כל יום שלא בעטו פה בכדור, הייתה שכן, בוודאי שכן. חודשיים בלי כדורגל ישראלי הם די והותר.
בעיתות שגרה, כאשר הוא מובן מאליו וחלק ודאי בכל שבת כמו ג'חנון, קל להתמקד בשלילי – ברמה הלא גבוהה לפרקים, במיעוט הקהל בחלק מהאצטדיונים, בסגנון הניהול שנראה לעיתים כאילו הועתק מבתי כלא במרכז אמריקה. קל לעלוב בו, כי מה אכפת לנו? מה הוא כבר יעשה? יקום וילך?
אז הנה, הוא קם והלך, ועכשיו ברור שאולי קשה איתו, אבל בטוח שאי־אפשר בלעדיו. מדובר בחיידקים טובים, אחרי הכל. הפועל חדרטיטיס, מכבי פתח תקווטיטס, בני סכניניטיס – זו פרוביוטיקה של ספורט. הגוף צריך את זה.
עכשיו, עם חזרת הכדורגל, תעמוד למבחן שאלה חדשה: האם יש דבר כזה יותר מדי כדורגל ישראלי. לא צריך למהר ולקבוע שלא. גם על בטן ריקה אפשר להתפוצץ. מאחורינו כבר שני מחזורים בארבעה ימים, ולפנינו עשרה נוספים ב־35 הימים שבין ה־16 בדצמבר ל־20 בינואר. אין ברירה אחרת, אבל זה לא אומר שלא צפויים כאבי בטן. אנחנו לקראת הפועל חדרה נגד הפועל פ"ת בשבת, והפועל ירושלים נגד חדרה בשלישי, ואז בני־ריינה נגד הפועל ירושלים בשבת לאחר מכן, ואז בני־סכנין נגד חדרה כעבור שלושה ימים. אין זמן אפילו לעשות גרעפס. עוד מנה ועוד מנה ועוד מנה.
למעשה, החלוקה המסורתית הזאת ל"הפועל חדרה" ו"הפועל ירושלים" עדיין דורשת הוכחה. לא בטוח שהיא תשרוד את גרסת המלחמה של ליגת העל המתנהלת מאחורי דלתיים סגורות. ללא "צבע המאכל" הטבעי שבלעדיו אי־אפשר, הקהל, יש יותר מדי פרטים חיוורים כל כך, עד שבלתי אפשרי להבדיל ביניהם.
מעבר לכך שהם מספקים חיות לכל העסק, אוהדים והצבע שהם מביאים הם היחידים שמייצרים איזשהו הבדל בין הפועל חדרה למכבי פ"ת, בין בני־ריינה לבני־סכנין, בין הפועל ירושלים להפועל חיפה. בהיעדרם, כל מה שנותר הוא שחקנים, שהם כולם אותו דבר בהגדרה.
איפשהו בתוך הרצף הזה, הכל יתערבב לכדי עיסה אחת עד שאי־אפשר יהיה להכריע בתוכה מי זה מי, ואם יש בכלל "מי". יהיה קשה לצפות בזה, אפשר יהיה לכל היותר לבהות בזה.
