באיירן מינכן הוא מועדון שמרני מעיר שמרנית. לא אוהבים שם שינויים ומהפכות. יורגן קלינסמן ההיפי לא שרד שם חצי עונה. גם הכדורגל הניסיוני של פפ גווארדיולה לא המריא. להיות אוהד של באיירן מינכן זה להתרגל. להתרגל להצלחות. להתרגל לפיליפ לאם בימין, לרוברט לבנדובסקי שלא מפסיק להבקיע (או הארי קיין), לצמד הקיצוניים אריין רובן-פרנק ריברי. רוח המועדון היא מסורתית, לא אוואנגרד, אולד סקול ולא ניו אייג'.
ולכן, הדיבורים השבוע על יכולתו ומעמדו של מנואל נוייר, שוער באיירן, היו בבחינת צלם בהיכל. נוייר הוא השוער הגדול ביותר בדורו (סליחה מג'יג'י בופון, ועדיין), הוא הקפטן והפנים של באיירן, רשימת התארים וההישגים הסטטיסטיים שלו בלתי נגמרת, הוא המציא מחדש את תפקיד השוער-בלם, הוא שלט באוויר ובקרקע, על קו השער ובתוך הרחבה, היו לו אינסטינקטים ורגש חייתים למשחק ואילולא הצמד מסי-רונאלדו, הוא היה הופך לשוער הראשון מאז לב יאשין שזוכה בכדור הזהב.
אבל השבוע הצלם דפק בעוצמה על דלת ההיכל, ואז צלצל שוב ושוב בפעמון. נוייר הורחק כבר בתחילת המשחק מול לברקוזן ביום שלישי האחרון בגביע הגרמני והשאיר את הקבוצה שלו בעשרה שחקנים. המחליף שלו, דניאל פרץ, זכה לשבחים בבוואריה על ההופעה שלו, ובגלל פציעה של השוער הבכיר אף יקבל את אפודת השוער הראשון במשחק הליגה היום (שבת, 16:30) נגד היידנהיים - ופתאום הבלתי נאמר החל להילחש בעוצמות הולכות וגוברות: האם תם עידן נוייר?
המציאות נושכת
נוייר, שכבר פרש השנה מהנבחרת לאחר קמפיין מוצלח באליפות אירופה בגרמניה, הוא כבר לא אותו נוייר. הוא עדיין מטיל אימה על החלוצים השועטים מולו, יש לו עדיין אינסטינקטים חייתים על קו השער (בידיים וברגליים), אבל חצי צעד איטי יותר. "עבדנו על זה באימונים", אמר ג'ונתן טה, שמסר את מסירת העומק לג'רמי פרימפונג ביום שלישי, מסירה שהובילה לעבירה של נוייר מחוץ לרחבה ולכרטיס האדום, "צ'אבי אלונסו אמר לנו שנוייר ייצא לכדורים האלו, שהוא לא מהיר כפי שהיה פעם בתפקיד הליברו, אבל שהוא לא ממש מודע לזה".
באיירן הודחה בפעם החמישית ברציפות מהגביע, הפעם בשלב שמינית הגמר, אבל המציאות הייתה הרבה יותר נשכנית. עשור וחצי שמשחק ההגנה של באיירן מושתת על נוייר בתפקיד הליברו (נוייר השוער היה סוג של פוליסת ביטוח) שמאפשר לשחקנים מעליו לשחק הרבה יותר למעלה ונותן להם מרווח תמרון לטעויות. מאזן האימה הזה נעלם השנה, בעיקר מול חלוצי סופה (עומאר מרמוש או ראפיניה, לדוגמא) שניצלו את הנסיגה במהירות ובמהירות התגובה של נוייר. זה היה יכול להיראות הרבה יותר גרוע בסטטיסטיקה אם באיירן (והארי קיין) לא היו כובשים כל כך הרבה שערים. בלי קיין, נוייר נחשף.
לא ברור מה וינסנט קומפאני, מאמן באיירן, חושב על זה. ביקורת על נוייר, השוער הגרמני הטוב בכל הזמנים, היא טאבו. אף אחד לא מעלה על דעתו לערוך רוטציה בין השוערים ולתת יותר זמן לשוערי העתיד להשתפשף. אתה לא עושה זה לשחקן מסדר הגודל של נוייר, בטח שלא במועדון כמו באיירן. לקח לבאיירן יותר מדי זמן לשכנע את הסמל תומאס מולר שהוא כבר לא שחקן של כל משחק ובטח לא של 90 דקות. אבל מולר הוא שחקן שדה, אחד מעשרה. אפשר לעשות איתו רוטציה. לנוייר יש משבצת אחת שבה הוא יכול לתפקד, והוא סמל הרבה יותר גדול ממולר. אף אחד לא יעז להגיד לו שהוא כבר לא נוייר שהיה. מהבחינה הזו, הכרטיס האדום נגד לברקוזן השבוע, כבר בדקה ה-17, לא היה רק אירוע ספורטיבי, אלא אלגוריה של ממש: זה היה הכרטיס האדום הראשון שספג נוייר אחרי 865 משחקים רשמיים.
כמו שסימון ביילס תאבד את הגמישות
הכרטיס האדום של נוייר היה רגע של דז'ה-וו. ראינו את היציאות הללו של נוייר מחוץ לרחבה עשרות ואולי מאות פעמים. גם הפעם היה ברור שנוייר יגיע בזמן, ירחיק את הכדור בראשו הצידה, ויאוץ החזרה לקו שערו. אבל נוייר פספס, תיקל את פרימפונג והורחק. בשידור חוזר קשה לראות אם נוייר איבד מהמהירות שלו, קריאת המשחק שלו הייתה מדויקת, הוא עשה מה שהוא היה אמור לעשות ועשה, כאמור, המון פעמים בעבר. התחושה היא שנוייר איבד את הטיימינג שלו, שהוא איבד את החוש שלו לגבי היכולות שלו בעצמו. לכתוב על נוייר שהוא איבד את הטיימינג זה כמו לכתוב על סימון ביילס שהיא איבדה את הגמישות. חלוצים מריחים דם כשדם נוזל ברחבת השש עשרה. צאבי אלונסו ולברקוזן התאמנו על חוסר הטיימינג של נוייר. זה בלתי נתפש כמעט לכתוב את זה.
המהלך שהוביל לאדום של נוייר השבוע היה דומה למהלך שקדם לשער היחיד במשחק של באיירן מינכן נגד אסטון וילה, ההפסד הראשון העונה של באיירן. מאמן וילה, אוניי אמרי, אמר אחרי המשחק שהקבוצה שלו התכוננה למהלך כזה. הליברו שעוצר את התקפת היריב והשוער עם משחק הרגל שמסוגל מיד לפתח התקפה נגדית, הוא סגנון כדורגל אופטימלי לשיטת המשחק של קומפאני והחלץ העמוק שלו. באופן אירוני, נוייר נכנס לסיטואציה המושלמת עבור כישוריו כשוער-ליברו, כרגע מתברר שהוא הגיע אליו קצת באיחור.
ומעל כל העננים הקטנים הללו, נדמה שענן אחד מעיב במיוחד על נוייר בן ה-38: חלק מהגדולה שלו כשוער היה בנוי על מאזן האימה שהוא ייצר מול החלוצים שהגיעו מולו. שחקן יריב ידע שהוא חייב לבצע פעולות כמעט מושלמות מול נוייר, שהוא לא יכול לסמוך על טעויות של השוער. ירידת הגרף בנושא הזה היא דרסטית. חלוצים לא מפחדים מנוייר יותר. בדיוק כמו עם מולר, באיירן תצטרך לעשות החלטה הקיץ בקשר להארכת החוזה של נוייר. פתאום זה לא ממש ברור.
יותר אחריות
אם פעם הנחת היסוד הייתה ששער אחד של באיירן מספיק לניצחון כי "מאנו" כבר ידאג לשאר, עכשיו ההנחה הזו מתערערת. ב"שפיגל" שאלה הכותרת לאחר המשחק אם "נוייר הוא נקודת התורפה של באיירן מינכן?", שאלה שהדהדה את הפרשנות של דידי האמן. פעם התפקוד של נוייר כליברו היו חלק מההיסטוריה של הכדורגל הגרמני, היום כל גיחה שלו מחוץ לרחבה היא מקור להיסטריה.
צריך גם לכתוב כתב הגנה על נוייר. הרפלקסים שלו על קו השער עדיין נמצאים ברמה הגבוהה ביותר, וגם את המשחק שלו מחוץ רחבה צריך לשים בתוך קונטקסט: קומפאני דורש לחץ הרבה יותר גבוה מהשחקנים שלו. זה הופך את באיירן לקבוצה הרבה יותר חשופה למסירות ארוכות לרווח שבין הקו האחורי של הלחץ שלה לשוער. במצבים כאלו נוייר אמור להיות אחראי להרבה יותר שטח, והוא צריך להיעזר גם בשחקני הגנה שיחזרו מהר אחורה כשנולדת הפירצה, וללחץ על המסירה. כשהדברים הללו לא קורים, באיירן חוטפת. נוייר אם כן, צריך להתרגל, בגיל 38, לכדורגל דומה אבל קיצוני יותר, כזה שמחייב אותו להיות אחראי על שטח גדול יותר. כל שחקן היה מבצע טעות בתהליך ההתאמה הזה, אבל לטעויות של שוער יש תמחור שונה.
הכדורגל של נוייר תמיד היה כדורגל של לקיחת סיכונים. מאמנים, חברים לקבוצה ואוהדים סלחו לו על הסיכונים ועל הטעויות, גם בגלל שאחוז ההצלחות של נוייר היה עצום. זו הפעם הראשונה שהתקשורת והאוהדים במינכן מגלים סימני פקפוק לגביו, אבל זהו רק סימן משני: הבעיה הגדולה יותר היא שיותר מדי פעמים נראה השנה שמנואל נוייר, גדול שוערי הדור עם כל הכבוד לבופון, התחיל לפקפק ביכולות של עצמו.
פורסם לראשונה: 19:01, 06.12.24
