בליל השנה הלועזית החדשה, נהוג לסכם את זו שחלפה ולהרים כוס שמפניה לחיי זו שתיכנס בחצות. בין לבין, ייתכן שזיכרונות מאירועים משמעותיים שקרו ב־12 החודשים האלה יציפו אנשים שחוו התקדמות מטאורית, ואחת מהן היא הג'ודאית רז הרשקו בת ה־24. "2022 הייתה השנה שלי", היא מספרת בביטחון בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות", בתקופה בה ההישגים שלה רק נערמים. "הצלחתי לזכות במדליות שתמיד חלמתי עליהן כילדה קטנה, הכל באמת מתגשם".
בשנה זו הרשקו, שנמצאת במקום השני בדירוג העולמי, קטפה שבע מדליות: כסף באליפות אירופה באפריל, ארד במאסטרס בירושלים לפני כחודשיים, ארבע בגראנד סלאמים (1 זהב, 1 כסף, 2 ארד) ועוד זהב בגראנד־פרי. המדליה בטורניר הביתי, שאליו מגיעים 36 הטובים בעולם, שימחה את הג'ודאית במיוחד. "זה סימון דרך לזכות במדליה בתחרות הזו", היא מסבירה.
מה השתנה פתאום?
"התבשלה אצלי מחשבה שאני נמצאת במקום שתמיד רציתי להיות. למדתי המון והצלחתי לבנות את עצמי, להשתפר, להתחזק. הוכחתי שאני שווה מדליה בכל תחרות. גם אם לפעמים לא הולך, כמו שהיה באליפות העולם, הגעתי לקרב על המדליה בסוף. הבנתי עם עצמי שהיה צריך לקרות תהליך ארוך. שני הרשקו (מאמן נבחרת הנשים והדוד של רז, ס.א) אומר שג'ודו זה לא ספרינט אלא ריצת מרתון. אני רצה מרתון ארוך מאוד שעדיין לא נגמר או קרוב להסתיים".
"לא אוותר לעצמי"
מה שקרה להרשקו באליפות העולם באוזבקיסטן, מגדיר מחדש את המושג המככב בשגרה של לא מעט נשים ברחבי התבל: "יום שיער רע". בקרב על הארד, ספגה הג'ודאית עונש שלישי שגרם ללא מעט הרמת גבות כאשר סידרה את הקוקו שלה, מה שנחשב בעיני מי ששפט את הקרב כבזבוז זמן. כשהקרב הזה עולה בראיון, הרשקו מיד נכנסת למוד כועס. "עד היום יש לי רגעים עם עצמי באוטו שאני אומרת: 'יוווו, למה נגעתי בשיער?!'" היא חושפת. "זה אפילו לא השיער, אלא מה שקרה לפני. אני מרגישה שהפסדתי לעצמי בכל כך הרבה מובנים".
מה זאת אומרת?
"זו הייתה המדליה שלי. כאילו אמרו לי: 'רז, בואי תקחי אותה', ובחרתי לעשות קוקו. נורא מבאס. מדליה שכל כך רציתי ופיספסתי אותה במאית שנייה, ואז המחשבה מתחלפת מהר מאוד ואני אומרת לעצמי שאי־אפשר לשנות את העבר. הצלחתי להתרומם מזה עם מדליה במאסטרס, ועכשיו להתכונן ל־2023 על הדרך הטובה ביותר, כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר".
התחרות הראשונה של הרשקו לשנה הזו נפתחת מחר בגראנד סלאם ת"א. היא עצמה תשתתף ביום הנעילה בשבת. המטרה שלה: "שהשנה הזו תהיה טובה יותר. לא אוותר לעצמי".
את חלק מדור שבכל שנה מארח תחרות, בין אם בסבב העולמי ובין אם תחרות מטרה.
"אף פעם לא מתרגלים לזה. כשהודיעו ב־2018 שישראל מארחת את אליפות אירופה לבוגרים זה היה משהו היסטרי בטירוף, ואחר כך הודיעו שיש גראנד פרי בסבב העולמי (שהפך לגראנד סלאם בקורונה, ס.א). זה אף לא פעם לא מובן מאליו שיש מדינה שמארחת בכל שנה תחרויות בסדרי גודל כאלה. האיגוד עושה עבודה מצוינת כדי שהקהל יבוא, תומך בנו ונותן רוח גבית. אנחנו נחזיר בלחימה על המזרן".
לא הצלחת עד הארד בשנה שעברה לזכות במדליה בתחרות בארץ. למה?
"התחרות הראשונה שלי בארץ הייתה ב־2016, אליפות אירופה U23 ואני מנסה לשכוח אותה, משום שהפסדתי בקרב הראשון. זו הייתה רז שונה ב־180 מעלות מזו שאני היום. אגב, משם בערך התחילה ריצת המרתון שלי. גם כשהגיע הסבב הפסדתי תמיד בקרבות הראשונים ואיכשהו השנה נשבר המחסום והמשיך במאסטרס. כל תחרות היא מלחיצה. אני לא יודעת למה תחרות בת"א שונה מתחרות במקום אחר. אני לא מייחסת חשיבות לזה שההורים שלי באים, מנסה שלושה ימים לפני להתנתק ולהתרכז בתחרות. לא היו לי בעיות של רעשי רקע כמו שהייתי צריכה להבשיל את עצמי, את רז. להכיר אותי".
תמיד שואלים אותך על הקשר שלך ושל שני. אז גם אני אשאל.
"ואני עונה תמיד שהקשר המשפחתי מעולם לא הצטלב עם זה של הג'ודו. אני ממש כמו כולן, לא מקבלת יחס מיוחד. זה שיש לי אותו שם משפחה לא עושה אותי מיוחדת יותר. אולי לפעמים הוא קשה איתי יותר, אבל לרוב היחס שווה".
לאחרונה התחלת להתאמן עם פיטר פלצ'יק (100 ק"ג), תרחיבי על זה קצת.
"לא רק איתו, אני מתאמנת גם העוזרים של שני: עידו בר וצ'ארלס צ'יבאנה שהגיע מברזיל. זה ידוע שאין הרבה יריבות אימון במשקל שלי בארץ (+78 ק"ג, הקטגוריה הגבוהה ביותר לנשים), אבל מוצאים פתרונות ותחלופות. אני יוצאת למחנות אימונים, והרבה בנות מהעולם מגיעות להתאמן איתנו, כי אנחנו נבחרת חזקה. זה מדהים שעכשיו הן רוצות לבוא לפה, ואנחנו לא צריכות לחפש מקום בחו"ל".
"קשה להצליח בארץ"
להרשקו יש גם ביקורת על תרבות הספורט בישראל, בעיקר אם ספורטאי נמצא בתקופה שבה הפודיום לא נראה עדיין באופק. למרות שיש לה ספונסרים, היא עדיין לא שוכחת את ההתחלה שלה. "קשה מאוד להצליח בארץ בלי תמיכה כלכלית, מודה על זה שנתנו לי פתח ותומכים בי. כיף לדעת שיש מישהו שאיתך לא רק בהצלחות, אלא גם ברע. תמיד אפשר שעוד חברות יבואו ויתמכו".
את חושבת שלנשים בספורט עדיין קשה יותר מגברים כשזה מגיע לחשיפה, למשל?
"אגיד לך, אני רואה את זה מנקודת המבט שלי: כמות הבנות בענף גדלה פי 2. יש ימי אתנה שבהם הנבחרת הבוגרת מארחת את הילדות הצעירות. פעם זה היה רק באולם אחד, ועכשיו אנחנו כבר בשני אולמות ואפילו שם אין מקום. זה משמח שיש את העבודה הזו סביב הנשים, הנערות והילדות שיכולות לבוא לג'ודו. בהתחלה גם אני הייתי בת יחידה. זה היה קשה, לא נעים, אבל לקחתי את זה למקומות אחרים. התרבות השתנתה, ועכשיו יש יותר נערות שעושות ג'ודו, אולי בזכות ההישגים שלנו, וזה תענוג לראות את זה".
ההצלחות האחרונות הפכו אותך לפנים של נבחרת הנשים. זה בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות, שם את חושפת לא מעט על עצמך וזוכה להרבה תגובות.
"זה מחמם לדעת שמוצאים בדרך הזאת הזדהות או השראה. אני מקווה שאמשיך להוות מודל. מעולם לא הייתי עם מסכות ואני יודעת שצריך לדבר על הכל ולפתוח כדי להרגיש שלמים. הבנתי שספורט הישגי זה יותר הפסדים וכישלונות מאשר ניצחונות. כולם רואים את הניצחון, רק שעד הפודיום יש 80 אחוז של אי־הצלחות. הייתי שמחה אם היה לי מישהו כזה, שישתף ככה, כשהייתי יותר צעירה. שהיה אומר לי שהעולם לא חרב אם הפסדת ושזה חלק מהדרך. אני מנסה כמו שיותר להנחיל את מה שהרגשתי לדור הצעיר יותר וגם לבוגר. אני מקבלת הודעות גם מאמהות ואבות, ועדיין מובכת מזה שעוצרים אותי ברחוב, אבל אני תמיד עונה ומודה להם".
