בגיל 105, ג'וליה "הוריקן" הוקינס לא ממש רוצה לתלות את הנעליים. האמת שהיא בכושר שיא. לגילה. בשבוע שעבר בדיוק שברה את שיא העולם ל-100 מ' לגילי 105 ומעלה, כשחצתה את קו הסיום באליפות הוותיקים בלואיזיאנה אחרי 1:02.95 דקות - אבל לא הייתה מרוצה. כשמישהו בכל זאת פנה אליה ושאל אם העובדה ששלוש הספרות הראשונות של הזמן הסופי הן פחות מסך גילה - היא ענתה בקצרה: "לא".
ככה זה כנראה כשיש מטרה מול העיניים. "היה כיף לראות כל כך הרבה משפחות וחברים ביציעים, אבל המשימה שלי לא הושלמה", טענה הוקינס. "הרצון שלי הוא לחצות את קו הסיום בפחות מדקה".
כך נראתה הריצה שבה שברה הוקינס את שיא העולם החדש
הוקינס תמיד אהבה ספורט, אבל באופן מקצועני החלה להתחרות "רק" לפני 25 שנה, כשהייתה בת 80, ברכיבה על אופניים. היא זכתה בכמה מדליות זהב באליפות הוותיקים המסורתית שנערכת בארה"ב, אבל נאלצה לפרוש - לא מרצונה. "פשוט כבר לא נשאר מישהו בגילי שהיה מוכן לרכוב על אופניים", הודתה.
בגיל 100 עגול היא פנתה לתחום הריצה (או ההליכה, במקרה של בני ובנות גילה), והתמקדה בריצות קצרות - ריצה ל-100 מטר. לפני ארבע שנים קבעה את שיא העולם לגילי 100+ בזמן של 39.62 שניות, שנשבר רק בספטמבר האחרון על-ידי דיאן פרידמן. כעת היא כבר בקבוצת גיל חדשה, מה שמאפשר לה שוב לשכתב את ההיסטוריה (גם אם התוצאה שלה איטית יותר ממה שהשיגה בעבר).
"אני אוהבת לרוץ ולהוות השראה לאחרים", סיפרה הוקינס ביום ראשון שעבר, אחרי עוד שיא עולם שהוסיפה לרזומה. "אני רוצה להמשיך לרוץ כל עוד אני יכולה. המסר שלי לאחרים הוא שאתה חייב להישאר פעיל ככל שאתה מתבגר, אם אתה רוצה להיות בריא ומאושר".
זיכרונות מפרל הארבור
והוקינס מאושרת. אין סיבה שלא. היא עברה תקופות לא פשוטות בהיסטוריה – השפל הגדול בארה"ב, מלחמת העולם השנייה – וגם ראתה את התנועה לזכויות האזרח קמה לנגד עיניה. בעלה, מוריי, כבר נפטר, אבל השבוע בלואיזיאנה נזכרה בו.
הוא היה חייל שהוצב בפרל הארבור ממש לפני ההפצצה בדצמבר 1941. היא נאלצה לחכות שמונה ימים לפני שקיבלה הודעה שלא קרה לו כלום. "שמונת הימים הארוכים בחיי", היא קוראת להם. הם המשיכו לחיות ביחד 70 שנה, עד שמוריי הלך לעולמו בגיל 95. פגישתם הראשונה הייתה בכנסיית מכללת לואיזיאנה, כך שלחלוחית זלגה מעיניה של הוקינס השבוע.
הרכיבה על אופניים לא הייתה זרה לה. כאשר בעלה הוצב בפרל הארבור, היא הייתה רוכבת 10 ק"מ מדי יום – הלוך וחזור – לעיירה הכפרית פונצ'אטולה שבלואיזיאנה כדי ללמד בבית ספר יסודי. היא הייתה מהאנשים הבודדים באזור שהורשו לקנות אופניים. מחסור בגומי בסיום מלחמת העולם הקשה על אנשים לקבל אישור לרכוש אופניים, אלא אם הוכיחו שהם באמת זקוקים להם.
"גיל זה רק מספר": צפו בריאיון עם הוקינס
כשמוריי חזר אחרי המלחמה, הם קנו דונם של אדמה בבאטון רוז', שם גם נולדה. בני הזוג גידלו שם ארבעה ילדים והזדקנו יחד. זה המקום שבו הוקינס עדיין מתגוררת ומגדלת עצים בני יותר מ-50 שנה. "הם כמו הילדים שלי", היא צוחקת.
עוד לפני שדבק בה הכינוי "הוריקן", היא נקראה "ילדת הפרחים", בשל העובדה שבכל תחרות שמה פרח על ראשה. הסיבה לכינוי הטרי יחסית היא, איך לא, המהירות שלה, יחסית לבני גילה. "הוריקן, הוריקן", צעקו מכריה גם ביום ראשון האחרון. "ריצה מרגשת אותי עד מוות, זו הסיבה שאני עושה את זה", סיפרה הוקינס.
כושר, כמו שהבנתם, לא חסר לה. בפעם הראשונה שהשתתפה במרוץ ל-100 מטר, היא זכתה במדליית זהב. עד גיל 102 נגמר לה המקום בקופסת הנעליים שבה שמרה את הפרסים. להוקינס יש שלושה שיאי עולם על שמה – והיד עוד נטויה. בריאיון עיתונאי לפני מספר שנים סיפרה, לאחר עוד ניצחון, כי היא "דילגה על תנומה כדי לרוץ".
הוקינס שומרת על אורח חיים פעיל ובריא. היא הולכת ומתמתחת מדי יום ועובדת בגינה שלה באופן קבוע. היא אוכלת, למי ששואל, בעיקר יוגורט, מרקים וסלטים, אבל גם נכנעת לתשוקות שלה מדי פעם – סרטנים מטוגנים וצדפות. "עברתי הרבה בחיי", סיכמה הוקינס, "אני אסירת תודה אם אנשים יכולים להסתכל עליי ולקבל השראה. זה באמת משמח אותי".
פורסם לראשונה: 07:00, 14.11.21
