20 בספטמבר 1953, סוכות תשי"ד, אצטדיון ר"ג. וולטר פרנקל הענק, האיש שניצח במרתון הראשון שהתקיים בארץ ישראל והיה כוכב הריצות הארוכות שלנו, הדליק את הלפיד בטקס הפתיחה של המכביה. הנשיא יצחק בן צבי צפה בהנאה מהיציע בהזנקת "אולימפיאדת היהודים" הרביעית, והשנייה שנערכה על אדמת הארץ אחרי קבלת העצמאות. מכוכבי טקס הפתיחה: רפאל נאה הצעיר, בן 10.
לקראת המכביה הרביעית השתתפתי בעצמי בחגיגה. בשבוע שלפני אני וכל הילדודס שקיבלו את הכבוד ונבחרו להיות חלק מהטקס נשלחו ל"מחנה אימון", בו תירגלנו את הנאמבר שלנו. בערב הפתיחה באצטדיון ר"ג, שנחשב אז לאצטדיון האולימפי הרשמי של כלל ספורטאי ישראל, ביצענו תרגילי התעמלות להנאת הקהל – והיינו על אדרנלין מטורף שגרם לכולנו לא לעצום עין בלילה שלפני כן. האירוע הספורטיבי החשוב ביותר בארץ, עם ספורטאים גדולים מכל העולם שבאו להתארח (כולל אלופים אולימפיים שהשתתפו בתחרויות הראווה), קרנבל שלא היה גדול ממנו בישראל בת החמש. בעיניים של ילד, וגם של מבוגרים נלהבים, זה היה כמו להשתתף באירוויזיון שפוגש את האולימפיאדה על השלט של הוליווד. ויודעים מה? גם אם הזוהר של האירוע הזוהר קצת התעמעם עם השנים, הרגשתי ביום חמישי את אותה התרגשות שהייתה קיימת אז, כשצפיתי בטקס הפתיחה של המכביה ה-21.
כמו אז גם היום, נשיא ארה"ב הוא חתיכת פיגורה. לא יכול לתאר לעצמי מה רפאל בן ה־10 היה חושב אם דווייט אייזנהאואר היה צופה בו מבצע תרגילי התעמלות, אבל אני מניח שזה היה מטורף בערך כמו מה שחשו המשתתפים והספורטאים כשהבינו שג'ו ביידן יהיה אורח הכבוד בטקס הפתיחה של המכביה. כאשר ראשי המכביה ה־21 החלו בהכנות לקראת פתיחת המשחקים הם חשבו ותיכננו כל דבר אפשרי, אבל הפרט האחרון שיכלו לדמיין לעצמם הוא שלגמרי במקרה נשיא ארה"ב יערוך מסע דילוגים במזרח התיכון בדיוק באותו מועד וירצה לקפוץ לבקר. תחילה זה נשמע כמו פייק ניוז, אבל ככל שהתקרב מועד הפתיחה התברר כי ביידן סגור – והמארגנים זכו בכל הקופה, מאחר שבכל העולם התחילו להתעניין באירוע. מה זה בכלל מכביה, מהי חשיבותה, מיהם המשתתפים? כדורסלן העבר טל ברודי, שעשה עלייה לישראל בעקבות אחת המכביות, יכול לתת למתעניינים הסבר מפורט.
וכאן טמונה נקודה חשובה מאוד. רבים טוענים בצדק כי המכביה כבר אינה מה שהייתה פעם מבחינה ספורטיבית, והפכה ללא יותר מאשר ג'ימבורי רב־משתתפים. אבל ברודי וחבריו הציונים הפכו לשגרירים הנלהבים ביותר של האירוע הזה, שמביא לארץ כישרונות ספורטיביים וצעירים איכותיים. יחד עם העברת טקסי הפתיחה לירושלים, כמו גם רבות מהתחרויות, המכביה מצליחה ליצור זיקה חזקה יותר לישראל עבור האורחים והקהל המסוקרן מבחוץ. גם בזה יש חשיבות. זו שאלה מרתקת: איפה מקבלים איזון בין תחרות ספורטיבית לגיטימית לכינוס חברתי ענק שמשלב חברה וספורט וציונות ויהדות ועלייה לישראל. ומי שהגיע מארה"ב ציחצח את הסמארטפון שלו והרוויח סלפי עם ביידן, לא רע בכלל. רק חבל שהמארחים לא התאימו את עצמם למעמד, עם טקס שהסתיים עם המון טענות – הפסקת חשמל, טענות מצד ספורטאים על כך שנדחקו שעות בחדר קטן ולא קיבלו אוכל ראוי. האמירות שינסו ללמוד מהשגיאות? כמה פעמים כבר שמענו את זה.
חשוב גם לזכור כי למרות שהאיכות הספורטיבית במכביה הידרדרה באופן קיצוני עם השנים, יש לאירוע עדיין לגיטימיות של אירוע ספורט ענק. כמו שאמרנו, אולימפיאדת היהודים. סניפי מכבי השונים ברחבי העולם מתחרים ביניהם על היוקרה, וביידן עצמו טען את הספורטאים האמריקאים בהתלהבות כאשר דירבן אותם לנצח. אירוע בו יש הרבה תחרויות נוער ומאסטרס, מעט מדי ספורט רציני, אבל זה עדיין תופס.
