ריאיון עם אסף יסעור, אלוף העולם בטאקוונדו פראלימפי
(צילום: שחר גולדשטיין)
אימונים סיזיפיים? חדר כושר? קרבות בלתי נגמרים? אם תשאלו את לוחם הטאקוונדו הפראלימפי, אסף יסעור, הדבר שהכי קשה לו בתקופה האחרונה זו כנראה הדרך הארוכה מהאולם ברמלה לבית הוריו באלוני השן שברמת הגולן. "שלוש שעות נסיעה כמעט, לא צחוק", מסביר יסעור בחצי-חיוך.
ובשנה העברית שהסתיימה לה, יסעור חייך הרבה. הוא קטף שלל מדליות בתחרויות שונות, כולל זהב בגראנד פרי פריז היוקרתי בתחילת החודש, אבל גולת הכותרת היא כמובן הזכייה המרשימה שלו בדצמבר האחרון באליפות העולם. זהב היסטורי והיסטרי.
"זו אכן הייתה שנה מוצלחת מבחינתי", מספר יסעור בריאיון חג מיוחד ל-ynet. "שנה של למידה, אחרי הישג משמעותי בקריירה שלי באליפות העולם. היו רגעים שציפיתי ליותר ממני, היו תחרויות בדרך שכיוונתי גבוה יותר כמו באליפות אירופה (הודח בשלב רבע הגמר, ר.ו) והדברים לא קרו. ועדיין, גם אם הייתי מסיים בלי מדליה באליפות העולם, הייתי אומר שהשנה הזו מוצלחת מבחינתי כי למדתי הרבה. השתפרתי ואני מתכוון להמשיך מפה רק קדימה".
במה השתפרת?
"המאמן שלי ואני תמיד דיברנו שאם אביא את עצמי לקרב, אוציא את המיטב והדברים יפעלו לפי התוכנית - יהיה קשה מאוד לעצור אותי. לא משנה איזה ספורטאי יעמוד מולי, אבל פה זו לא החוכמה. מה שהייתי צריך לעבוד עליו זה כאשר הדברים לא עובדים לפי התוכנית ולא מסתדרים כמו שרציתי, איך מפה הופכים את זה. איך אני מצליח לנצח ולהפוך את הקרב שהוא לא מתפתח כמו שתכננו והשליטה לא בידי. העבודה היא המון מנטלית, ולא רק ברכיב הפיזי".
רק שמעידים עליך שאתה זה שמאמין בך יותר מכל אחד אחר.
"אני לא אוהב להעיד על עצמי יותר מדי. אגיד ככה: כשיש מטרה מול העיניים - אני אעבוד הכי קשה ואנסה לעשות הכל בשביל לעמוד ביעד".
מכוון גבוה
סיפורו של יסעור בן ה-20 ריגש מדינה שלמה. הוא איבד את שתי ידיו שבוע לפני שחגג את בר המצווה כאשר התחשמל מכבל מתח גבוה בעת ששיחק עם חבריו וניסה לחלץ כדור שנתקע בחדר החשמל. לאחר מכן עבר תקופה קשה של אשפוזים בבית החולים שיבא, טיפולי פיזיותרפיה והכנה לפרוטזות. המגבלה שממנה סבל יסעור לא שינתה אפילו במעט את אהבתו לספורט. להפך.
"תמיד מרגע הפציעה, החלומות הם רק על העתיד, על המטרות שאני רוצה להשיג. לא התעסקתי לרגע אחד במה שקרה. כמובן שזה משהו שאני מדבר עליו, אני עושה הרצאות על אותו יום, אבל המחשבות בלילה, בעיקר לפני תחרויות, זה שאני מדמיין את עצמי על הפודיום. אני מקבל את מה שקרה באהבה ומנסה להפוך את ההזדמנות הזו למשהו מדהים"
תחילה התאמן בהישרדות ובהגנה עצמית אצל המאמן רן שטיינברג. הוא כתב בפוסט מרגש ששאיפתו הגדולה היא להיות אלוף אולימפי. מאמן נבחרת ישראל בטאקוונדו, יחיעם שרעבי, שקרא את הפוסט, יצר איתו קשר והזמין אותו להתאמן. גם שטיינברג המליץ ליסעור לעבור לטאקוונדו, והילד נענה להזמנה. מאז הוא מתאמן עם ספורטאי נבחרת ישראל, ספורטאים בריאים ברמה גבוהה שאינם סובלים ממוגבלות, ואף זכה במאי 2021 בתחרות שבה השתתפו ספורטאים בלי נכות. החלום הגדול, מו שבטח אתם מתארים לעצמכם, זה מדליה במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024.
"אם וכאשר זה יקרה, זו תהיה הגשמת חלום. הבמה הכי גדולה שאנחנו לוחמי הטאקוונדו יכולים להתחרות בה זה במשחקים הפראלימפיים. אני יכול להגיד כבר שלא אסתפק ברק השתתפות. אני תמיד מכוון גבוה. מכוון את עצמי למדליה בצבע הנכון".
עם יד על הלב, על מה חולמים בלילה: המחשבות הולכות לניצחונות ולמדליות או שלוקחות אותך חזרה ליום הקשה ההוא ולמקרה הטראגי?
"תמיד מרגע הפציעה, החלומות הם רק על העתיד, על המטרות שאני רוצה להשיג. לא התעסקתי לרגע אחד במה שקרה. כמובן שזה משהו שאני מדבר עליו, אני עושה הרצאות על אותו יום, אבל המחשבות בלילה, בעיקר לפני תחרויות, זה שאני מדמיין את עצמי על הפודיום. אני מקבל את מה שקרה באהבה ומנסה להפוך את ההזדמנות הזו למשהו מדהים".
ומה המטרות הקרובות?
"התחרות הקרובה והאחרונה לשנה זו היא גראנד פרי מנצ'סטר בעוד קצת יותר מחודש. נקווה לסיים על הצד הטוב ביותר. עד פריז 2024 יהיו עוד אליפות עולם ואירופה. אני לא אלוף אירופה, תואר שאני מאוד רוצה. מקווה שאני אכבוש אותו עד לאולימפיאדה. המטרה הרחוקה, שכבר מתקרבת, היא המשחקים הפראלימפיים".
שומר שבת, מניח תפילין
אנשים לא יודעים, אבל יסעור הגיע ממשפחה דתייה. "עד היום אני דתי, שומר מצוות, לפחות משתדל. עוד בבית החולים, אמרו לי שהדברים כנראה לא קורים סתם. לא רוצה להגיד כל מיני משפטים כמו למה בן 13 צריך לאבד את הידיים ולעבור את הסבל הזה. אבל מאמינים שמה שקרה לא סתם. זה גם עזר לי לחשוב ככה".
הבנתי שאפילו חבשת כיפה בקביעות.
"הכיפה ירדה נטו מאקט פיזי. לא משהו שמאחוריו אמירה. היא הייתה נופלת לי המון, הייתי מתקשה להרים אותה. שום דבר שלא אומר על רמת הדתיות. אני עד היום שומר שבת, מניח תפילין".
היום, אגב, כבר מזהים אותך ברחוב?
יסעור צוחק: "כן, כן. זה קורה לא מעט".
הפכת לסלבריטי.
"לא חשבתי לעולם שיזהו אותי ברחוב בתור ההוא מהטלוויזיה. זה קורה, זה נחמד ואפילו קצת מביך לעיתים".
ספר על ההצלחה של ענף הטאקוונדו בשנים האחרונות, ממה זה נובע?
"בשנתיים האחרונות הענף פורח ומקבל את הבמה הראויה לו. בעיקר בזכות ההישגים עם המדליה האולימפית של אבישג סמברג ומדליות באליפויות אירופה. זה מגיע לספורטאים שלנו. אנחנו עובדים מאוד קשה מדי יום. הציבור הרחב לא רואה את זה וניזון בעיקר מהכותרות באמצעי התקשורת, אבל העבודה היא מאוד קשה מאחורי הקלעים. אני שמח שבשנתיים האחרונות יש תוצאות וקיימת יותר חשיפה".
קשה אבל להשוות את התנאים שאתם מקבלים לענפים כמו כדורגל או כדורסל.
"אני מניח שבסוף זה מושפע בעיקר מהפופולריות של הענף. מדליה באליפות עולם או אולימפיאדה זה משהו מרגש שמאוד מוערך על ידי הקהל הרחב. אנחנו על המפה ועוד איך, בקטגוריית של אומנויות הלחימה - הג'ודו כל השנים קיבל את הבמה הראויה לו בעקבות התוצאות שהוא השיג. אני שמח שאנחנו גם עכשיו זוכים להכרה".
לסיום, מה תאחל לעצמך לשנה לחדשה?
"למצות את עצמי, להגשים את מלוא הפוטנציאל שלי. לסחוט את עצמי כמו לימון עד הטיפה האחרונה ולהיות לוחם יותר טוב מהשנה שחלפה".
