אוהדי קבוצות ספורט תמיד טוענים שהם רוצים רק לנצח, האמנם? עולם הספורט תמיד היה עבורי מקום מטריד של ניגודים. וכך התעוררתי לילה אחד לתוך ההצגה "המפיקים". למי שלא בקיא, מדובר באחת מההצגות המצליחות (והמצחיקות) ביותר בהיסטוריה של ברודווי, שאפילו עברה שני גילגולים בקולנוע (הסרט הראשון יצא ב־68' והיה ההשראה להצגה) וזכתה בשיא שעדיין לא נשבר, 12 פרסי טוני.
מל ברוקס, אחד מאבות הקומדיה בשנות ה־70-80, ייצר אותה. הסיפור פשוט. שני מפיקים מנסים ליצור את ההצגה הגרועה ביותר רק כדי להרוויח כסף (אלא שההצגה כל כך מצחיקה שהיא הופכת להצלחה אדירה ומניבה להם הרבה יותר כסף ממה שחלמו).
ובחזרה לשעת לילה (או בוקר, אני לא יודע כבר), וושינגטון וויזארדס נגד עוד קבוצה. דני אבדיה לא על המגרש, ואני הופך לדמות המפיק בהצגה הגדולה בהיסטוריה. אני רק רוצה שיפסידו, לא מעניין אותי שום דבר. ברדלי ביל נכנס, תחטיא יא אגואיסט. ואז דני חוזר, המקום הלוזרי שאני נמצא בו נמשך כל עוד דני לא זורק, "שיחטיאו כמה שיותר, לא אכפת לי".
זה הזכיר תופעה נשכחת, במכבי ת"א ובמילאן אהובותיי. לפני מספר שנים, חשתי תחושה דומה לגבי מילאן. עוד בהיותה תקועה במרכז הטבלה, עוד מאמן בינוני ומטה נחת כדי להציל את הספינה הטובעת (או הטרופה?). התפללנו להפסד. בתקשורת דיברו על מאמן כמו קונטה אצלנו, חלום! אך הסוף ידוע, וכמו שטד לאסו שואל, תיקו? מה זה תיקו? תיקו אומר שאתה נשאר בינוני, גרוע מהפסד שיוביל למהפכה וגרוע מניצחון שיוביל אולי להישג. לבסוף נפטרנו מהמאמן הבינוני רק בכדי להביא מאמן בינוני נוסף שנה אחרי (מזכיר את נבחרת ישראל, רק אומר).
צריך לזכור שרוב הזמן הקבוצות שלנו מפסידות (אליפות או עפות בצ'מפיונס או בגביע) כי בסופו של דבר יש רק זוכה אחת, גם אם אתם אוהדים של ריאל מדריד או באיירן (טוב אולי רק לא באיירן), יש עונות, פחות מוצלחות והזעקה לחילופי מאמנים נשמעת היטב דרך ערוצי הספורט. אנחנו אפילו חושבים לעצמנו ככה בשקט, "הפסדנו, נו אז לפחות שיחליפו את מאמן, או שיביאו כוכב נורמלי".
אנחנו אוהבים את התחתית הזו, שפל המדרגה, כי רק בשפל מבינים שזהו הזמן לשינוי אמיתי. השמחה של ההצלחה הרבה יותר עזה אחרי תחתית כואבת. מכבי ת"א לא זכתה בכלום עשור ואז ג'ורדי הגיע, האליפות הייתה מתוקה יותר מכל אליפות שהגיעה אחריה. אנחנו זקוקים לשפל הזה, לאמרנו לכם, לסערה לפני השקט, שיצחקו עלינו ונגיד להם "חכו חכו!".
אני חוזר למשחק, דני ממשיך לפגוע בקרש אבל לפחות בהגנה דופק עוד גג לטייטום וגורם ליאניס לשבור את הראש. שימי צועק לכולם למסור לו (ומשום מה נובח כמו כלבלב), ושהוא מחטיא לייאפ קליל, מאשימים את הביטחון והחברים לקבוצה. רואים את השפל, אי אפשר לרדת יותר נמוך.
וכך הלילה שלי בעודי מזדחל מתחת לשמיכה החמימה, הסתכם בבדיחה ממוחו של וודי אלן (השנוי במחלוקת בלשון המעטה): בחור אחד הולך לפסיכיאטר ואומר לו דוקטור, אחי השתגע, הוא חושב שהוא תרנגולת'. אז הדוקטור אומר לו 'למה שלא תכניס אותו לבית משוגעים?, אז הבחור עונה: הייתי עושה את זה, אבל אני צריך את הביצים.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
