היו שחקנים הרבה יותר טובים ממנו, אפשר לחשוב על שלושה או ארבעה מאמנים שנמצאים גבוה ממנו בדירוג הגדולים ביותר בכל הזמנים, ובטוח שבכס המנהלים. אבל אף דמות בספורט האמריקאי לא הגיעה לשיאים ואליפויות בכל שלוש העמדות האלו כפי שפט ריילי עשה זאת על פני חמישים שנה.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
ריילי תמיד למד מההיסטוריה, תמיד הסתכל לעתיד, אבל איכשהו לא רק שהוא תמיד נשאר עם שתי רגליים מוצקות בהווה, אלא שהוא היה חלק ממה שהגדיר את ההווה, של הכדורסל ולפעמים של אמריקה כולה: האליפות היחידה בתקופת הזהב הלוזרית של הלייקרס של ג'רי ווסט, ההקפצה שלו לצוות האימון בדיוק כשמג'יק ג'ונסון נכנס לליגה, היריבויות האדירות מול בוסטון, המעבר לכדורסל הפיזי של הניקס ומיאמי והאליפויות עם הטריו הנוצץ במיאמי.
כעת ממרומי שנותיו - ובתפקידו כנשיא ההיט - ריילי מגדיר שוב מחדש את הליגה. מיאמי היא קבוצה כמו שלא נבנתה אף פעם. נמוכה ולוחמנית, הכוכב הכי גדול שלה הוא אנטי-גיבור, היא אספה שחקנים שאף אחד לא ראה, בחרה בדראפט כאלו שלא עלו על שום ראדר, היא לקחה זמן לפתח את השחקנים האלו. אין למיאמי שום כוכב גדול באמת, אבל ההיררכיה שלה עמוקה וכמעט נטולת פערים. זהו כרגע המודל החדש שקבוצות אחרות בליגה מנסות לחקות. גם פה, ריילי היה פורץ הדרך.
כעת, עם גמר מזרח שני בשלוש שנים, מול קבוצות שעל הנייר מוכשרות ממיאמי, זהו זמן טוב לרטרוספקטיבה על הקריירה של ריילי.
הכל בשביל אבא
ריילי נולד בשלהי מלחמת העולם השנייה באפ סטייט ניו יורק. הוא גדל בשנקטדי, הצלע השלישית של ניו יורק-בוסטון, שעה וחצי מהיכל התהילה של כדורסל שבספרינגפילד. אביו היה שחקן בייסבול שלא הצליח לפרוץ לליגות הגבוהות. מדובר בבית ספורטיבי, תחרותי. אווירת הכישלון ממלאת בו כל חלל ריק. ריילי רק רוצה לצאת, לברוח מהמחנק הזה. לעשות את זה, גם בשביל אבא. הוא יודע: יום אחד הוא יעלה על הפלטפורמה, יחכה לרכבת ולעולם לא יסתכל לאחור. לפני זה, נבחרת בית הספר שלו מנצחת את התיכון החזק מניו יורק "פאוואר ממוריאל" שבו מככב צעיר העונה לשם לו אלסינדור.
7 צפייה בגלריה
ברגע שיוריד את הגופיה וילבש את החליפה, יתחיל הסרט האמיתי. ריילי, בימיו כשחקן
(צילום: AP)
ריילי משחק ארבע שנים באוניברסיטת קנטאקי תחת המאמן הגזען אדולף ראפ. מדובר בשנות מאבקים גזעיים באמריקה. קנטאקי היא אחד המרכזים של הקו קלאס קלאן. עד 1963 הקונפרנס שבו משחקת קנטקי בכלל לא מרשה לגייס שחקנים שחורים. ראפ ממתין עד 1969 כדי לגייס את השחקן השחור הראשון. ב-1966 קנטאקי מפסידה בגמר המכללות לטקסס ווסטרן שפותחת עם חמישייה של שחקנים שחורים בלבד.
ריילי נבחר במקום השביעי בדראפט (וגם על ידי דאלאס קאובויס מליגת הפוטבול), ב-1970 הוא מועבר ללייקרס. אביו נפטר רגע לפני הפריצה. ריילי שותף מהספסל לקרבות ולשברון לב אחד אחרי השני נגד בוסטון, אבל הוא גם שותף בזכייה היחידה של המועדון באליפות באותה תקופה, ב-1972. אבל כל זה היה רק הקדימון. ברגע שריילי יוריד את הגופיה וילבש את החליפה, מתחיל הסרט האמיתי.
הוליווד על הפרקט
ריילי זוכה באליפות כעוזר מאמן ב-1980, וב-1982 הוא מתמנה למאמן ראשי. ריילי של קנטאקי מאמן קבוצה בעיקר שחורה, עם מג'יק וקארים, ביירון סקוט, ג'מאל ווילקס וג'יימס וורת'י. הוא ממציא את השואו-טיים, המעודדות רוקדות, ג'ק ניקולסון וידוענים אחרים מעודדים מהשורה הראשונה, ובכל ההוליווד הזו, ריילי מצליח למצב את עצמו: המוטיבטור עם חליפות הארמני, השיער המשוח לאחור, שעוני היוקרה. הוא מטרוסקסואל לפני שמישהו בכלל ידע מה זה. הוא מקבל 50 אלף דולר להרצאה בפני תאגידים שרוצים שריילי יטריף להם את העובדים ויסביר להם את החשיבות של עבודת צוות. בחגיגות האליפות, ריילי ממציא את המושג "ריפיט", זכייה חוזרת. הוא הראשון שהופך את תפקיד המאמן לאייקון, לידוען (לרד אאורבך הייתה תהילה דומה, אבל הוא לא היה סלבריטי), גברים מתלבשים כמוהו. הוא הופך את הלייקרס לחלק מהוליווד.
הוא לוקח את כל העלבונות מההפסדים הצורבים לבוסטון בשנות השישים והשבעים, ולא רק שהוא מביא ללייקרס ארבע אליפויות כמאמן ראשי (לעומת שלוש של הסלטיקס), אלא שהוא מגדיר מחדש את המאבק בין שחורים ללבנים, בין החוף המזרחי למערבי, בין שואו-טיים לפועלי הצווארון הכחול, בין הקוסם לציפור. הלייקרס של התקופה הזו הם ראי לחלק מהתקופה הרייגניסטית: כסף, קוקאין, סקס, קולנוע. רק בלי השמרנות. הוא מגיע לארבעה גמרים רצופים, זוכה בארבע אליפויות, והקבוצה של 1987 נחשבת לאחת הגדולות בהיסטוריה. הלייקרס זוכים באליפויות אחרי קרבות אגרוף קשים עם כל מה שהיה למזרח להציע: פילדלפיה של דוקטור ג'יי, בוסטון של לארי בירד ודטרויט של איזייאה תומאס.
עבדול ג'באר תולה את הנעליים ב-1989, ריילי מודיע על פרישה מהלייקרס ב-1990. הוא משמש כפרשן טלוויזיה עונה אחת ובקיץ שאחרי עובר לאמן את הניקס. לפני אותה עונה מג'יק ג'ונסון מודיע כי נדבק באיידס.
דם בעיניים
ריילי לוקח את הניקס, קבוצה בינונית ולא ממושמעת, עם כוכב (פטריק יואינג) שלא ממצה את עצמו, והופך אותה לכוח במזרח. הוא עדיין אייקון אופנה, עדיין אהוב במדיסון אבניו, בוסים של חברות של ביליוני דולרים עדיין מתחננים אליו שיבוא, אבל לראות את הניקס של ריילי לעומת הלייקרס של ריילי, זה כמו לצאת מקונצרט של בטהובן ולהיכנס לתחרות שריטת ציפורניים על לוחות.
ריילי מקיף את יואינג בחבורת לוחמים לא מוכרים, כאלו שיש להם רק מה להוכיח. הם מכים, שורטים, לכל מגע יש חותמת עם המותן, מספר הנפילות, נזילת הדם, הפציעות של היריבים הוא אין סופי. הליגה מייסדת שיטת ניקוד וחוקים חדשים של ענישה שיתאימו לפיזיות המשחק של ניו יורק. הם דוחפים את שיקגו של מייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון לקצה, אבל לא מצליחים לדחוף אותם לתהום. שיקגו זוכה בשלוש אליפויות רצופות (ת'ריפיט, מושג שריילי רשם עליו טריידמרק). אחרי שג'ורדן פורש, הניקס מנצחים את שיקגו ומפסידים במשחק השביעי ליוסטון (במהלכו מתקיים ומשודר במקביל המרדף המפורסם אחרי או.ג'יי סימפסון)
אחרי עוד הפסד בפלייאוף, הפעם לאינדיאנה, בסדרה שכוללת את הנס של רג'י מילר בגארדן - ריילי מבין שהוא מיצה בניו יורק. הוא מתפטר על ידי שליחת פקס, וכמו פנסיונרים מוקדמים רבים מצפון מזרח ארצות הברית, הוא אורז את המטלטלין ויורד למיאמי, מועדון שאין לו שום היסטוריה עד להגעתו של ריילי. מיקי אריקסן, איל הספנות והבעלים של ההיט, נותן לריילי את מה שריילי תמיד ביקש: שליטה מלאה. בלי תירוצים. ריילי יוכל לבנות במיאמי קבוצה בצלמו ובדמותו, מהסנטר ועד האטב האחרון במהדק. מיאמי תהיה המאסטרפיס של הילד משנקטדי עם העלבון של אבא ששיחק רק ארבעה משחקים מקצועניים, כל החיים שלו מכינים אותו לזה. אבל למה בעצם?
ממציא את עצמו מחדש
ריילי הוא פנסיונר צעיר. הוא יכול עוד להתנסות. הוא בונה קבוצה של לוחמים, של שחקנים שצריכים להוכיח את עצמם, כולם מסביב אלונזו מורנינג (על תקן יואינג). ריילי הופך את מיאמי למועדון מנצח, אבל לא מספיק: הוא מפסיד פעמיים ברציפות לשיקגו בפלייאוף, ואז שלוש פעמים רצופות לניקס בפלייאוף. המקור עולה על ההעתק. בשנתיים הבאות קבוצה של ריילי, לראשונה, מסיימת עם מאזן שלילי ולא מגיעה לפלייאוף, ריילי הנשיא חוטף את הג'ננה על ריילי המאמן ומפטר אותו. הוא מביא את סטן ואן גנדי לכס האימון, בוחר את דווין ווייד בבחירה החמישית בדראפט (מי שיהפוך לשחקן הטוב ביותר בהיסטוריה של המועדון) וממשכן את ההווה ואת העתיד של הקבוצה כדי להביא את שאקיל אוניל.
ואן גנדי מביא את מיאמי רק עד לגמר המזרח ומפסיד שם לדטרויט. לריילי זה לא מספיק. הוא דוחף את ואן גנדי החוצה וממנה את עצמו למאמן. מיאמי מגיעה לגמר, יורדת לפיגור של שתיים אפס, ומנצחת את שלושת המשחקים הבאים במיאמי. בחדר ההלבשה, מיד לאחר הניצחון ולפני שני משחקים נוספים בדאלאס, ריילי מודיע לשחקניו שהוא לוקח איתו רק חליפה אחת, חולצה אחת, עניבה אחת וסט אחד של גרביים ותחתונים. מיאמי מנצחת וזוכה באליפות.
אחרי עוד שנתיים של מאזן גרוע (בחלקן לא אימן את כל העונה בשל מצב רפואי), ריילי פורש מכס האימון. הוא השיג את הכל. הוא מסתכל מסביב ומחפש אתגר חדש. מה שאין לריילי זה עץ של מאמנים שצמחו תחתיו. הוא עושה אולי את המעשה האצילי ביותר בקריירה שלו: הוא ממנה למאמן ראשי את אריק ספולסטרה, שהגיע מהירכתיים של המועדון, מחבר לווייד את לברון ג'יימס וכריס בוש (ומשכלל למקסימום את רעיון "שלושת הגדולים"), מתיישב ביציע, לועס מסטיק ונותן לספולסטרה לאמן. לברון מנסה לבחון את ספולסטרה, ריילי עומד מאחורי הבחירה שלו. מיאמי מגיעה לארבעה גמרים רצופים וזוכה בשתי אליפויות.
אבל דווקא הקבוצה הנוכחית של ריילי, בלי כוכבים גדולים (ג'ימי באטלר הוא האנטי-כוכב הכי גדול בהיסטוריה), בלי עסקאות מטורפות, בלי בחירות דראפט גבוהות בדראפט, נחשבת למאסטרפיס שלו, האמן הזקן שיושב במרפסת ומצייר על הקנאבס את כל הניסיון שלו. שני גמרים אזוריים בשלוש שנים.
האמן כבר בן 77, שיערו עדיין משוח לאחור, לבן, הוא עדיין לועס מסטיק בחלק הקדמי של פיו, עדיין בחליפות של ארמאני. עדיין "הסנדק" של עולם הכדורסל. אין לו כבר מה להוכיח, הוא לא חייב לאף אחד, לא אכפת לו מה שיש למישהו להגיד עליו או על תו העבודה שלו. ריילי הוא לא אמן כדורסל, ולא אימון ולא אמן מוטיבציה. ריילי הוא אמן ההתחדשות. כמו סקאוטר של טרנדים הוא קולט לפני כולם מה הולך לקרות בכדורסל, בחיים, ובאמריקה. הוא תמיד שם, מוכן. צעד וחצי לפני כולם.
