בעלות על קבוצת ספורט מקצוענית באמריקה היא, בראש ובראשונה, עסק מצליח. רישיונות טלוויזיה, חוזי אימוץ, מכירות כרטיסים, מרצ'נדייזינג ומכירת הזכויות להשתמש בשם המותג שלך הם מקורות הכנסה נדיבים. בשביל רוב הבעלים מדובר בהכנסה צדדית: הם עשו את המיליארדים שלהם לפני שהגיעו לספורט, ועבורם בעלות על קבוצה היא סוג של בעלות יוקרה ואפשרות למנף את העסק. אפשר להשקיע מיליוני שעות בשיחות, פגישות, טיסות כדי לקדם עסקים, אבל אף אחת מהשעות הללו לא תתקרב לאירוח השותף לעסקים ל-180 דקות למשחק של לוס אנג'לס לייקרס או דאלאס קאובויס. שום דבר לא יכול להשתוות מבחינה תדמיתית לבעל הקבוצה יושב בתא הכבוד עם הנשיא או הנשיא לשעבר.
זאב בודד - המדור של זאב אברהמי:
רק שמדובר במועדון חברים מאוד מצומצם, ומאוד לבן. מייקל ג'ורדן הוא מחזיק המניות העיקרי בשארלוט הורנטס מה-NBA, ארט מורנו ההיספני הוא מחזיק המניות העיקרי של קבוצת הבייסבול לוס אנג'לס אנג'לס. שניהם הוזכרו בשבועות האחרונים כמעוניינים למכור לפחות חלק מאחזקותיהם בקבוצות. לעומת זאת, בהצעות לקניית קבוצת הפוטבול וושינגטון קומנדרס (ערך משוער כשישה מיליארד דולר) יש רק בוסים לבנים, בולט ביניהם ג'ף בזוס, מייסד "אמאזון" ועם הון אישי של 170 מיליארד דולר.
בשנים האחרונות, ההפגנות לשוויון זכויות ונגד האלימות המשטרתית בארה"ב גלשו לעולם הספורט, הליגות השקיעו מאות מיליוני דולרים לתוכניות לצמיחה כלכלית בקהילות שחורות ולמלחמה לקידום זכויות האזרח. מצד שני, מועדון הבעלים שבו כלולים טייקונים של נפט, המשפחה שייסדה את "גאפ" ואחד האחראים להקמת "מיקרוסופט", עדיין נשאר סגור בפני שחורים ומיעוטים אחרים.
למה בעצם? למה ליגות ש-70 אחוז מהשחקנים בהן שחורים, לא מצליחות לגייס בעלים שחורים?
כסף ישן שאוהב מסורת ושגרה
הסיבה הראשונה היא כמובן כלכלית נטו. על-פי "פורבס" יש בעולם 2,668 מיליארדרים. רק 15 מהם שחורים. גם כאן ההיררכיה היא חד-צדדית. המיליארדר השחור העשיר בעולם שווה 14.5 מיליארד דולר. אלון מאסק שווה 270 מיליארד. אם אלון מאסק יחליט לקנות קבוצה, זו השקעה שולית עבורו. עבור מיליארדר שחור שחייב להביא לעסקה 30 אחוז מערך הקבוצה מדובר בהשקעה שמשפיעה באופן ישיר על הפורטפוליו שלו.
אבל זה לא רק עניין כלכלי. מדובר במועדון חברים סגור שקיים כבר עשרות רבות של שנים, כסף ישן שאוהב מסורת ושגרה. כשקבוצה מוצעת למכירה, ההצעות לקניה מועברות למספר קטן של בעלים שבוחנים את ההצעה, את האדם המציע וקרבתו לספורט ולעיר שבה הוא רוצה לקנות את המועדון. כמו כן, את היכולת שלו לעמוד בעול הכספי ולגייס מזומנים לבניית אצטדיון, לדוגמא, ואז הם מעבירים את ההחלטה להצבעה בין כל הבעלים. כדי להגיע להחלטה, ההצעה צריכה אישור של 75 אחוז מהבעלים. בתהליך כזה, שבו כל החברים הבוחרים הם לבנים, ברור שקיימת הטייה לטובת בעלים פוטנציאליים.
העובדה שמדובר בעולם שבו בעלים לבן מביא בעלים לבן (וערך הקבוצות מכפיל את עצמו במכפלות פסיכיות ומרחיק את האפשרות לקנייה מפני מיליארדרים שחורים), לצד האחוז העצום של שחקנים שחורים בליגות הללו, מעוררת תחושות קשות: מדובר במקצועות ספורט שבהם רוב של שחקנים שחורים מציע את מרכולתו הפיזית על המגרש, או במערכות יחסים שבהם בעלים יכול להעביר שחקן מעיר לעיר בשנייה אחת, מערכות יחסים עם קונוטציה בעייתית באמריקה. שחקני עבר כמו דוויין ווייד וגרנט היל מנסים לפתור את הבעיה הזו על ידי הליכה בדרך שסלל ג'ורדן: קניה של מניות מיעוט במועדוני ספורט והתקדמות איטית באחזקת המניות. ספורטאים שחורים רבים משקיעים מאות מיליונים בקניית מניות של קבוצות ומקצועות ספורט מחוץ לליגות הגדולות.
אין הזדמנויות, אין סבלנות
לעובדה שרוב בעלי הקבוצות לבנים, יש השפעה שזורמת מטה לכל חלק חשוב במועדון. למרות שבליגת הפוטבול קיים "חוק רוני", לפיו חייבת כל קבוצה לראיין מועמד מהמיעוטים לכל עמדת אימון או ניהול שמתפנה, הרי שאת העונה הבאה, כמו בארבע העונות שלפניה, תפתח הליגה עם שלושה מאמנים ראשיים שחורים מתוך 32. למעשה, מדובר באותו מספר של מאמנים שהיו קיימים בליגה לפני 19 שנה, בה חוקק "חוק רוני" (ב-NBA כמעט מחצית מהמאמנים הם שחורים). לליגת הפוטבול יהיו השנה שבעה מנכ"לים שחורים. גרוע מכך: מחקרים שהתפרסמו בנושא הראו שהקרדיט והסבלנות שניתנים למאמנים שחורים קצרים הרבה יותר מההזדמנות שמקבלים מאמנים לבנים עם מאזנים דומים. וגם לאחר הפיטורים, למאמנים שחורים קשה הרבה יותר לקבל הזדמנויות אימון חדשות לעומת מאמנים לבנים.
לזכותם של בעלי הקבוצות יש לומר שלמרות שמדובר שמועדון לבן וסגור כמעט כמו רשימת ה"פורצ'ן 500" או רשימות בעלי ועדי המנהלים של הבנקים הגדולים באמריקה, רובם גם לא ממהרים לעזוב את הקבוצה ברגע ששמו עליה את ידיהם. אף אחד לא רוצה לוותר על הכנסות של מאות מיליונים ועל הפרסטיז'ה שקשורה בשייכות למועדון מאוד אקסקלוסיבי עם צעצוע כזה יקר ביד. למעשה 22 מבעלי הקבוצות המקצועניות בצפון אמריקה מחזיקים בקבוצות שלהם לפחות עשרים שנה.
מדובר במועדון חברים סגור שקיים כבר עשרות רבות של שנים, כסף ישן שאוהב מסורת ושגרה. כשקבוצה מוצעת למכירה, ההצעות לקניה מועברות למספר קטן של בעלים וצריכה אישור של 75 אחוז מתוכם. בתהליך כזה, שבו כל החברים הבוחרים הם לבנים, ברור שקיימת הטייה
ועדיין, ה-NFL (בה יש 73 אחוז שחקנים שחורים) וה-NBA (81 אחוז) יכולות למצוא את עצמן השנה בלי אף מחזיק מניות עיקרי שחור. למועדון "החבר מביא חבר" אין הרבה חברים שחורים.
מה עם הכרת התודה?
הספורט האמריקאי גדוש בסיפורים שקשורים בגזע. הכדורסלן ספנסר הייווד בחר בשנות ה-70 לחתום על חוזה מקצועני, לאחר שהאוניברסיטה שבה שיחק, דטרויט, הביאה מאמן חסר כבוד לשחורים לקבוצה שהעלתה חמישייה שחורה (דבר די נדיר אז). התקשורת הלבנה בעיקרה רצחה את הייווד שהחליט לדאוג לעצמו ולא לקח בחשבון את הצרכים של האוניברסיטה ("אמא שלי ניקתה רצפות עבור 10 דולר בשבוע", הזכיר הייווד למקטרגים). אוסקר רוברטסון, מגדולי שחקני הכדורסל אי פעם, בילה את הקריירה שלו בסינסינטי. למה? כי הוא שיחק בקולג' בסינסינטי והליגה נתנה אז זכות לקבוצות להביא אליהן שחקנים ששיחקו באוניברסיטה באותו מחוז. אתה יכול להרוויח מיליונים (ורוברטסון לא קיבל אפילו את זה), אבל עדיין לקבל יחס של עבד. הייווד היה אחד מהשחקנים הראשונים והעיקריים במאבק של שחקנים שחורים לקבוע איפה ומתי ישחקו ובמאבק לחלוקה צודקת יותר של הרווחים בין השחקנים לבעלים.
למזלנו אנחנו רחוקים מהימים שבהם הבעלים הלבנים, התקשורת הלבנה והאוהדים הלבנים קבלו על הספורטאים השחורים ברובם. על זה שהם מתנהגים שחור, מתלבשים שחור, שהם משתמשים יותר מדי בסמים, שהם לא מהווים מודלים טובים לחיקוי ושהם בכלל צריכים להגיד תודה שמישהו נותן להם כסף כדי לרוץ ולקפוץ ולעשות את מה שהם עשו כל החיים שלהם. הקומיסרים הלבנים דרשו יותר הכרת תודה, יותר משמעת, פחות תרבות רחוב. היו זמנים, וזה לא ממש מזמן, שהספורטאי השחור היה המראה לפשע ולאלימות באמריקה, בדיוק כפי שהאזרחים השחורים היו אחראים לכך ברחובות.
אלו, כאמור, כמעט עברו מהעולם. אבל הטענות על אי הכרת תודה עדיין קיימות, בעיקר כשהשחקנים מבקשים לדבר על תנאי עבודה טובים יותר ושיפור בתנאי שכרם, או כשהעסק קצת מתקשה. כשדברים כאלו קורים, אתם יכולים להיות בטוחים שמועדון החברים הסגור יעדיף שבחדר איתו יישב היורש של "וולמארט" או הבעלים של "מיקרוסופט", ולא מישהו שסבתא שלו ניקתה רצפות בעשרה דולר לשבוע.
