אחרי הזכייה של המשלחת הישראלית בארבע מדליות באולימפיאדת טוקיו, שתיים מהן מזהב, אפשר להתרווח קצת ולהגיד שאנחנו שוב מדינה שמסוגלת לספק הצלחה באירועים גדולים, ואין גדולים מהמשחקים האולימפיים. אבל היו ימים אחרים, בהם גרפנו הצלחה אחרי הצלחה באירוע ענק אחר, בו הספורטאים הישראלים הפכו לתושבי קבע על הפודיום – הימים בהם ישראל השתתפה במשחקי עמי אסיה.
הנטייה היא לחשוב שרק במהלך השנים, במיוחד הסיקסטיז והסבנטיז, המצב החמיר וישראל נחשבה לאורחת בלתי רצויה באירוע הענק הזה. זו טעות – אף אחד לא רצה אותנו שם מהרגע הראשון בה דרכה כף רגלם של הספורטאים הישראלים במשחקים. זה קרה בפיליפינים ב־1954, שנתיים אחרי שישראל ערכה בכורה אולימפית בהלסינקי 1952. הטענות שהושמעו לרוב היו שישראל אינה חלק אמיתי מהיבשת, ואין לספורטאים שלה מה לחפש באזור הזה. המבקרים שידרו תחושה כאילו המשלחת שלנו הגיעה לתחרויות בשביל "לגנוב" מדליות.
הכל היה מסווה מכובס לסיבה האמיתית: מאבק פוליטי של המדינות המוסלמיות החזקות והעצומות, בראשות אינדונזיה ומלזיה, בלחץ מדינות ערב. כל אלה לא שקטו עד שישראל הורחקה ב־1976 מההתאחדות האסייתית ומהשתתפות בכל המפעלים הספורטיביים של היבשת. קשה לומר שזה באמת הפריע למישהו מהמשתתפות, שנוכחות ישראל בעיקר הרגיזה אותן או גרמה להן לכאב ראש בגלל הרעש הציבורי. ב־1978, במשחקים הראשונים שנערכו ללא ישראל (זה קרה בבנגקוק), כולם נשמו לרווחה ללא הישראלים. לא עוד הנפת הדגל הכחול־לבן והשמעת "התקווה" כשהחבר'ה שלנו עלו לקבלת המדליות.
כמובן שזה גם הקל על המתחרים – הישראלים הצטיינו מול ספורטאי היבשת, ובחמשת משחקי אסיה אליהם שלחנו נציגים השגנו 53 מדליות (18 זהב, 16 כסף ו־19 ארד). כנראה זה הוציא את העיניים ליריבים שלנו. מצד אחד עשו הרבה כבוד לאסתר רוט־שחמורוב, שזכתה בחמש מדליות זהב במשחקים לאורך השנים, אך מנגד רצו להיפטר ממנה.
אבל יותר מכל, מי שגרמו לסבל אמיתי ליריבות היו שחקני נבחרת הכדורסל של ישראל, שבשלושה מקרים בהם השתתפו בטורניר זכו פעמיים בזהב והוסיפו מדליית כסף אחת. האסייתים, בראשות דרום־קוריאה, טענו כי לא היה כאן שוויון כוחות בגלל שישראל שיתפה שחקנים אמריקאים, מה שהגביר את השנאה נגדנו. ועוד טיעון מרכזי, שבעצם היה נכון אבל נולד מהיחס חסר האחידות כלפי ישראל לאורך השנים: "נבחרת ישראל מופיעה בקביעות באליפויות אירופה". מה רציתם, שנפרוש?
הנה תזכורת למי שחגגו: נבחרת ישראל, בהדרכת שמעון שלח, זכתה בזהב בבנגקוק ב־1966 עם 42:90 מוחץ על המארחת תאילנד בגמר. בבנגקוק ניצחה בגמר את תאילנד 42:90. סגל הנבחרת: עמי שלף, רמי גוט, תני כהן־מינץ, גרשון דקל, אמנון אבידן, עופר אשד, דוד קמינסקי, אילן זהר־זייגר, צבי לובצקי, יגאל דר ויצחק מזרחי. ב־1970, שוב בבנגקוק ועם שלח, ישראל נוצחה בגמר ע"י דרום־קוריאה 81:67. בנבחרת הופיעו דני ברזילי, כהן־מינץ, הלל גלבוע, רוני גרין, חנן קרן, איוון לישינסקי, איתמר מרזל, גבי נוימרק, מיכה שורץ, חיים שטרקמן, גבי טייכנר ומארק טורנשיין.
ב־1974 בטהרן, הפעם האחרונה בה ישראל נטלה חלק במפעל, היא זכתה בבכורה בהדרכת אברהם חמו, עם 85:92 על הקוריאנים. השחקנים: מוטי ארואסטי, שמואל אבישר, מיקי ברקוביץ', טל ברודי, ג'ק אייזנר, חנן קרן, איתמר מרזל, אביגדור מוסקוביץ, שמואל נחמיאס, שוקי שוורץ, בועז ינאי, שמריהו זסלבסקי.
וכך, הפערים הגדולים בכדורגל, ובעיקר באליפויות אסיה לנוער בכדורגל – שם נפלו לעתים תוצאות אסטרונומיות של 0:10 – הגבירו את הדרישה של כל חברות ההתאחדות לסלק את ישראל. לא נורא, אולי אנחנו לוקחים פחות מדליות, אבל המעבר שלנו לאירופה עשה רק טוב לספורט הישראלי.
