יום שלישי האחרון, מכון וינגייט, 19:00 בערב. גם מעט הצופים שהגיעו למשחק בין אקדמיית וינגייט להפועל גליל עליון/צפת בליגה הלאומית לנשים שם לב לזה. אי אפשר שלא לשמוע את הרחש, כשענבר לברון מורידה את הטרנינג ומופיעה עם חולצת המשחק ועליה מתנוסס שם משפחתה.
ברגע הראשון, לפחות אלה שלא מכירים את שחקנית גליל עליון, חושבים שמדובר בבדיחה, אפילו טעות בכתובת. לאחר מכן כבר מחייכים, בסיום חייבים לרוץ ולברר איתה את העניין. אין מה לעשות, עם שם משפחה פיקנטי שכזה לברון מתמודדת עם המבטים והשאלות לא מעט.
טוב, אמנם האיות של השם הוא לֶברוֹן, אבל כשאין ניקוד ורואים את האותיות, המחשבות ישר רצות בראש. "מסתבר שאני עדיין אטרקציה", צוחקת לברון. "אנשים חדשים נחשפים לשם המשפחה ותמיד יש להם מה להגיד. תמיד יש איזה ילד ששואל אותי, אולי ברצינות, אולי בצחוק: 'תגידי, את אחות של לברון'. אני כמובן לוקחת את זה בהומור. זה נחמד, מכניס עניין".
לברון בת ה-29 (1.75 מ'), תושבת קיבוץ חולתא, עברה את כל השלבים בגליל עליון עד קבוצת הבוגרות. היא שיחקה שלוש שנים בליגת העל - בעונת הבכורה של גליל עליון שם ועוד שנתיים בהפועל ראשל"צ - לפני שבחרה שוב לחזור ללאומית. קרוב לבית. בשתי קדנציות בגלבוע/מעיינות ובגליל עליון.
"יש בגליל אווירה מאוד משפחתית. קהל שמחובר לקבוצה. מעטפת, משפחה, אנשים שאוהבים כדורסל", היא מודה ומסבירה מדוע לא בילתה יותר שנים בליגה הבכירה: "אם הייתי רוצה, הייתי משחקת יותר שם. פשוט לא נהניתי. זה משחק מאוד שונה. הפערים בין ישראלית לזרה מאוד גדולים. המשחק לא כל-כך מאוזן. כשחזרתי ללאומית, פתאום נזכרתי כמה אני אוהבת כדורסל".
הכל מהבית
לברון, וזה לא סוד, מגיעה מבית של כדורסל. אביה, רמי, שיחק בשנות ה-60 בקבוצת הבוגרים של גליל עליון, האחים שלה שיחקו בקבוצות הנוער של המחלקה, אחד מהם - ענר - נדד עד לליגה האוסטרית והגרמנית וכיום מאמן בליגה השווייצרית. "בכלל, בבית תמיד היינו הולכים למשחקים של הגליל בכפר בלום. מגיל 4 היה לי לשם מינוי. מגיל קטן אני שומעת ורואה כדורסל, אי אפשר שלא להתאהב ולהיכנס לזה", היא אומרת.
מרגישה סוג של החמצה בקריירה?
"לא החמצה כי מאוד מאושרת ממה שעשיתי. פשוט בכל מקום היה לי חשוב ליהנות, ולרוב זה מה שקרה. אני כן חושבת שהייתי יכולה להשיג יותר מבחינת ההתקדמות האישית, אבל בסופו של דבר רציתי שיהיה לי כיף בכדורסל".
הרמה בליגה הלאומית במגמת עלייה בשנים האחרונות.
"חושבת שיש שם הרבה שחקניות שהיו יכולות להיות מובילות בליגת העל, וזה מעלה את הרמה בלאומית".
את מרגישה שליגות הנשים לא מקבלות את החשיפה הראויה?
"יש התקדמות, אבל זה כמובן עוד לא מספיק. היחס לליגה הלאומית עלה. יש שידור פעם בשבוע, סיקור. גם בגליל השנה עושים עבודה מדהימה בשיווק ובמדיה. שני משחקי בית היו לנו, שניהם עם הרבה קהל".
חוסר שוויון בולט הוא מבחינת השכר. לשחקן במעמדך בליגה הלאומית לגברים משלמים פי שניים.
"זה מרגיז, ובדיוק שבוע שעבר דיברתי על האפליה הזו. בספורט הגברי יש הרבה ספונסרים, אנשי עסקים שמשקיעים כסף. חסרים את אותם האנשים שיראו כמה השקעת כסף בספורט נשים נותנת לנו הרבה כחברה. זה יכול להעצים נשים בספורט, ומאוד חסר".
סטיב נאש כמודל
טוב, למרות שם המשפחה המעניין, המודל לחיקוי שלה בזמנו היה שחקן NBA אחר. "לצערי לא גדלתי על כדורסל נשים. ראיתי בעיקר כדורסל גברים ומאוד אהבתי את סטיב נאש, בגלל סגנן המשחק שלו. היום מתחברת מאוד ללוקה דונצ'יץ'. אני מנסה גם לשחק בדרך הזו. הם שחקנים שהופכים את מי שסביבם לטוב יותר. בנשים יש מישהי ששיחקה איתי בהפועל ראשל"צ והיום שחקנית מובילה ב-WNBA, צ'לסי גריי. גם היא מפרה את מי שסביבה".
ומה עם לברון ג'יימס?
"אני שבויה שלו. אוהדת כל קבוצה שהוא נמצא בה. כל השנים לא אהבתי את הלייקרס, כשעבר לשם נאלצתי לעודד אותם".
בואי ונראה אם את אובייקטיבית. מי השחקן הגדול בהיסטוריה: מייקל ג'ורדן או לברון?
"קטונתי. ראיתי את מייקל ג'ורדן קצת. אתן לחכמים ממני להכריע".
