אורך הנשימה של יורגן קלינסמן כשחקן וכמאמן הוא קצר. חוץ מנבחרת ארה"ב, מדובר במשהו כמו שנתיים. קלינסמן לא מביא איתו מזוודה טקטית. הוא לא ממציא כלום. קלינסמן הוא נווד רוחני, איש העולם הגדול שנדד מגרמניה לאיטליה, לצרפת, אנגליה, ארה"ב וכעת כמאמן נבחרת דרום קוריאה. בכל מקום למד את השפה ואת התרבות. סירב לחיות כזר. הוא מביא איתו אופטימיות, חיוביות. אין פה תהליך בנייה. הכל צריך לקרות מהר.
קלינסמן מנסה להוביל בימים אלו את דרום קוריאה לאליפות אסיה הראשונה שלה מאז 1960 (אז ניצחה בטורניר מרובע, בין היתר, את ישראל). מדובר בדור הזהב של הכדורגל הדרום קוריאני. זה שהצליח להגיע למקום השני בבית המוות בקטאר ולהגיע לשמינית הגמר עם שחקנים מובילים בבאיירן מינכן, טוטנהאם, פריז סן ז'רמן. לקלינסמן, שקיבל את משרת המאמן הנוכחית שלו בבדיחות דעת, זה לא מספיק כמובן. "אני לא הולך לרקוד משמחה אם נפסיד ברבע הגמר", הוא אמר מיד כשנכנס לתפקיד, "אנחנו צריכים לסיים בין ארבע הגדולות".
רוחניות עם תאריך תפוגה
כמו אמן אלמוני שהוציא מידיו אלבום בכורה שהוא מאסטרפיס, ומאז הוא לא מצליח לשחזר את הסאונד, ככה אפשר לתאר את קריירת האימון של קלינסמן. הוא הגיע משום מקום לאמן את נבחרת גרמניה ב־2004 לקראת המונדיאל שאירחה שנתיים לאחר מכן. קלינסמן שינה את הכדורגל הגרמני, הפך אותו לשובה עין, רב־תרבותי, התקפי. הוא הוציא אותו מהיעילות המייאשת שלו. אנגלה מרקל חיבקה אותו, האוהדים הגרמנים למדו לאהוב את הנבחרת שלהם, את המדינה שלהם. את עצמם!! לאיפה קלינסמן היה אמור ללכת משם?
הוא שרד פחות משנה בבאיירן השמרנית ופחות מעשרה שבועות בהרטה ברלין. הקריירה שלו כמאמן נבחרת ארה"ב נעה בין כישלון להצלחה ובעיקר בינוניות משעממת. יותר ויותר קולות טענו שלרוחניות של קלינסמן, הפסיכולוגיה שלו, היכולת לעורר ולדחוף שחקנים, יש תאריך תפוגה קצר והיא שווה מעט מאוד בלי איזה יואכים לב לצדו, מישהו שיביא איתו את הבשורה הספורטיבית.
פיליפ לאם כתב בביוגרפיה שלו שבתקופת האימון של קלינסמן בבאיירן מינכן, השחקנים היו מתכנסים, לפעמים אפילו בעיגול האמצע ומטכסים עצות מה הם אמורים לעשות מבחינה טקטית על המגרש. "התוכנית של קלינסמן אינה נהירה בכלל", אמר עליו שחקן בנבחרת האמריקאית ב־2016, "רוב הפעמים היה נדמה שהוא קם מהמיטה עם רעיון, וזה מה שעשינו. יום אחרי הוא קם עם רעיון חדש". קלינסמן הוא אדם והיה שחקן אימפולסיבי. הכל חייב להיות אינסטנט. אין דרך. יש תוצאה.
קלינסמן, כאמור, טוב בלבנות ציפיות, להוות השראה. בשביל כל המודלים הללו אתה צריך מקום חדש. אף אחד לא מוכן לבלוע את הצפרדע הזאת פעמיים. התוצאות לא משחקות לטובתו. קלינסמן הוא לא רק איש של רושם ראשוני עם אפקט אטומי, יש לו חוש נהדר לכוח.
לגביע העולמי בקטאר הוא הגיע כפרשן וכחלק מקבוצת הלימוד הטקטי של פיפ"א, אחרי שלוש שנים שבהן לא אימן. באחד ממשחקי ההכרעה, מישהו הכיר בינו לבין צ'אנג מונג קו, יושב ראש התאחדות הכדורגל של דרום קוריאה. "נעים להכיר אותך מר מונג קו", אמר לו קלינסמן, "אתם לא צריכים מאמן?" כמה שבועות לאחר מכן צלצל הטלפון אצל קלינסמן. בצד השני היה מונג קו. "היי יורגן, זוכר מה ששאלת אותי בקטאר? ובכן, אנחנו מעוניינים".
התוצאות של קלינסמן לא היו טובות בהתחלה, וגם הסירוב שלו לגור בקוריאה, ולעקוב אחרי הכדורגל המקומי (קלינסמן ממשיך לחיות בקליפורניה, בדיוק כפי שעשה וזכה לביקורת כבדה כשאימן את גרמניה) התקבל בסבר פנים חמורות על ידי הציבור הקוריאני הפטריוטי והגאה.
אבל בינתיים, התוצאות השתפרו, אליפות אסיה התחילה, ובכל מקרה, כל הביקורות נהדפות במהירות, בהחלטיות וביעילות על ידי מונג קו. התפקיד שלו כיו"ר ההתאחדות הוא שולי, מונג קו הוא חבר במשפחה השלטת של תאגיד יונדאי, החברה השלישית בגודלה בדרום קוריאה. זה לא בן אדם שמורדים בו ובהחלטות שלו. קלינסמן, כמו במקרה מרקל ב-2006, יודע להתחבר למוקדי כוח.
הזדמנות אחרונה לשיקום הקריירה
קלינסמן נכנס לכל מקום חדש בסערה ועם מטאטא ענק. הוא רוצה לנקות הכל ולבנות מחדש. כדורגל ורעיונות. הוא לא מפחד מלהיכנס להתנגשויות על. כמאמן נבחרת ארה"ב הוא נפטר מלנדון דונובן, אולי הפרצוף של הכדורגל האמריקאי. וזה עוד כלום לעומת מה שעשה כשנכנס לאמן את באיירן מינכן, כשהציב בתוך המועדון פסל של בודהה. קלינסמן סימן גבולות. עבור בוואריה הקתולית זה היה צלם בהיכל. שום דבר לא נשאר מקריירת האימון הכושלת שלו במינכן, אבל כולם זוכרים לו את הפסל.
גם בתקופה הקצרה שלו בברלין, קלינסמן מינה אנשי שלומו והתפרע על פנקס הצ'קים. עד עכשיו, כמעט אחרי שנה בקוריאה, הוא עדיין לא עשה גלים. אולי הוא נרגע, אולי זה הגיל, אולי יורגן קלינסמן הבין שמדובר בהזדמנות לגמרי אחרונה לשקם את הצלקות של קריירת האימון שלו.
קלינסמן השחקן היה שכיר חרב של כיבוש שערים. כמאמן, הוא תמיד התבקש להביא תרבות שונה וזרה למקום שבו הוא אימן. הוא עשה אמריקניזציה לכדורגל הגרמני, והכניס יסודות גרמניים לכדורגל האמריקאי. הקריירה שלו בדרום קוריאה עדיין קצרה בשביל לכמת או לבחון אותה, אבל סיכום ביניים מראה שהוא קצת רזה ברעיונות.
גרמנים רבים טוענים היום שהאמריקניזציה הזו: דיאטנים, מאמני כושר, מאמנים זרים, פסיכולוגים, אולי עוררה מחדש את הכדורגל הגרמני, והפכה אותו לפופולרי בעולם, אבל היא מחקה אותו מהזהות שלו. וכשהדי הבשורה החדשה מפיו של יורגן גוועו, הכדורגל הגרמני נכנס אולי לתקופה הגרועה ביותר שלו בזמן המודרני. אלו לא היו רק התוצאות, אלא חוסר האמונה, המאבק עד הדקה האחרונה, הכבוד הלאומי שנידף מהנבחרת בשמונה השנים האחרונות.
דרום קוריאה לא יודעת מה היא קיבלה. למרות שהוא אחד הפרצופים המוכרים בביזנס של הכדורגל, קלינסמן המאמן הוא חתול בשק. היא לא ניצחה בחמשת המשחקים הראשונים תחתיו, ואז ניצחה בשישה משחקים רצופים, עד לתיקו במשחק השני באליפות אסיה נגד ירדן.
קלינסמן הבהיר מיד אחרי כניסתו לתפקיד שאחרי 64 שנים אליפות אסיה עבור דרום קוריאה היא מטרה, משהו שהוא והנבחרת חייבים להשיג. קלינסמן ותיק מספיק, והסתובב מספיק בעולם, כדי להכיר בדיוק את עצמו. הזמן תמיד עובד לרעתו. הוא חייב הישג.
פורסם לראשונה: 14:18, 26.01.24
