לכל אוהד כדורגל מקרואטיה או סרביה ה-13 במאי 1990 הוא יום משמעותי ביותר. בכלל, גם לאדם הפשוט ברחוב הקרואטי או הסרבי - שתיים מבין המדינות שהרכיבו בעבר את יוגוסלביה, התאריך הזה הוא לא עוד יום בשנה, אלא כזה שממנו והלאה הכל נראה אחרת.
בלא מעט מקרים, לבטח כשמדובר באזורי סכסוך פוליטי-מדיני, כדורגל הוא הרבה יותר מסתם משחק של 90 דקות ואירועי היום ההוא לפני 32 שנה, לא יכלו להמחיש זאת טוב יותר. בטח כשאין הרבה מקרים בהיסטוריה שבהם משחק כדורגל היה לאחד מהניצוצות שליבו את הלהבות במלחמה עקובה מדם.
דינמיט שרק מחכה לניצוץ
לפני הצלילה לאירועי היום הספציפי הזה, יש צורך במעט רקע היסטורי, על הפוליטיקה היוגוסלבית לאחר מלחמת העולם השנייה. יוגוסלביה נכבשה על ידי כוחות גרמנים ואיטלקים במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר סיום המלחמה הוקמה מדינה סוציאליסטית, שהורכבה מפדרציה של שש רפובליקות - בוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה, מונטנגרו, סרביה וסלובניה.
יוסיפ ברוז טיטו כיהן כנשיא והוא תמיד דגל ביוגוסלביה המאוחדת, כשכל התנגדות או מחשבה על אומות עצמאיות דוכאו, לעתים קרובות על ידי שימוש בכוח. טיטו מת ב-1980 ולאורך שנות ה-80 הכלכלה היוגוסלבית סבלה מרמות גבוהות מאוד של אינפלציה. התסיסה הכלכלית הזו הוסיפה שמן לאש בוערת שכבר התרכזה סביב מתחים אתניים והקריאה הגוברת לעצמאות בקרב רוב שש הרפובליקות.
(צפו: המהומות הבלתי נתפסות באצטדיון מקסימיר ב-1990)
כעשור לאחר מכן, באפריל 1990 ובשל הגורמים שהוזכרו, קיימה קרואטיה את הבחירות המקומיות הראשונות שלה מזה למעלה מ-50 שנה. תוצאות ההצבעה הביאו לכך שהקומוניזם איבד מכוחו, בעוד שמפלגת ה-HDZ (האיחוד הדמוקרטי הקרואטי) בראשותו של פרניו טוג'מן זכתה ברוב ועמדתם הייתה פשוטה וברורה - עצמאות קרואטית מלאה מיוגוסלביה. בחירות אלו הוסיפו למתח שכבר גבר בין קרואטיה וסרביה השכנות, נוכח העובדה שקרואטיה רצתה עצמאות מלאה מיוגוסלביה, בעוד שסרביה, תחת הנהגתו של סלובודן מילושביץ', רצתה שיוגוסלביה תישאר מאוחדת.
החלק האחרון ברקע ההיסטורי ההכרחי הוא ביחס למה שקרה על כר הדשא בין דינמו זאגרב לכוכב האדום בלגרד. רק שיהיה ברור, יריבות ספורטיבית בריאה מאוד כבר הייתה בין שני המועדונים. גם אם הייתם מסירים את כל הפוליטיקה, הרי ששני המועדונים הללו לא אהבו אחד את השני, בלשון המעטה. בפן ההישגי, ארון הגביעים של הכוכב האדום מרשים הרבה יותר, לאחר 19 אליפויות ו-12 גביעים, בליגה היוגוסלבית הראשונה, כשלעיתים רחוקות סיימו "האדומים-לבנים" מחוץ לשלושת המקומות הראשונים. הכוכב האדום זכו בשלושת אליפויות הליגה האחרונות לפני פירוקה עקב פרוץ המלחמה ב-1992, ואף הוסיפו זכייה יוקרתית בגביע אירופה לאלופות ב-1991.
לעומתה, דינמו זאגרב הייתה אמנם חברה לצמרת הליגה ברוב העונות, אך זכתה בסופו של דבר ב-4 אליפויות ו-7 גביעים בליגה היוגוסלבית הראשונה, בעיקר בראשית שונות ה-80. המשחקים בין השתיים, לרוב, היו תחרותיים מאוד על המגרש. ככל שהשנים התקדמו, מה שהביא עימו עימותים גוברים ביציעי מחנות האוהדים. למעשה, בהתחשב ברקע הפוליטי-מדיני של אותה תקופה, הרי שמפגשיהן של דינמו זאגרב והכוכב האדום בלגרד, זו מול זו, היו לא פחות מדינמיט שרק מחכה לניצוץ שיביא לפיצוצו.
"הדליג'ה" ו"ארקאן" נגד "הבחורים הרעים הכחולים"
והניצוץ הזה הגיע. במשחק ליגה באצטדיון מקסימיר - ב-13 במאי 1990. עוד בטרם עלו שתי הקבוצות על הדשא, דווח כי בין 2,000-2,500 אוהדי הכוכב האדום הגיעו ברכבת לזאגרב, והתעמתו ברחבי העיר בכל מקום בו נוצר מגע בין שני הקהלים. אך מה שאירע ברחובות היה רק הפרומו למה שקרה בתוך היציעים.
את הצד האדום-לבן הובילה קבוצת האולטראס שלהם הקרויה "דליג'ה" (Delije), בתרגום מסרבית "האמיצים" או "הגיבורים", שהוקמה רשמית בשלהי שנות ה-80 והונהגה על ידי ז'ליקו רז'נאטוביץ', פושע ומנהיג צבאי סרבי, המוכר בזכות פעילותו בארגון והנהגת כוחות מיליציה במהלך מלחמות יוגוסלביה, כשהוא מוביל את "הטיגריסים של ארקאן", בחסות המטה הכללי היוגוסלבי (מיליציה שהורכבה בעיקר מהאולטראס של הכוכב האדום). רז'נאטוביץ', הידוע יותר בשם "ארקאן", היה ברשימות הפושעים המבוקשים ביותר של האינטרפול במהלך שנות ה-70 וה-80, בשל מעשי רצח ושוד באירופה, ומאוחר יותר אף הואשם על ידי האו"ם בפשעים נגד האנושות. ארקאן נרצח בשנת 2000, לאחר שנורה במלון, לפני משפטו.
עם התקרבות אוהדיה הפנאטיים של הכוכב האדום אל האצטדיון, השירים הפרו-סרבים והאנטי-קרואטים הסלימו לזריקות אבנים, התכתשויות עם המשטרה ובסופו של דבר פריצה אל פנים האצטדיון. היציע המרכזי של אצטדיון מקסימיר, זוהה כ"חלק המשפחתי" שבו, משום שהכיל אלפי אוהדים של דינמו זאגרב, רבים מהם נשים וילדים.
אגב, כשמחפשים את התשובה לאולטראס האדום-לבן, מקבלים את ה"בחורים הרעים בכחול" (Bad Blue Boys), שנוסדה במרץ 1986 ומונה אלפים שמחזיקים באג'נדה של עצמאות קרואטיה ולכן לא הסכימו ביסודו עם כמעט כל מה שייצגו חברי ה"דליג'ה" ובכלל סרבים פרו-יוגוסלביים אחרים. ברגע שאוהדי הכוכב האדום נכנסו אל היציע, אלה מהצד הכחול חתרו למגע, מה שהוביל כמובן להתערבות המשטרה. כ-10 דקות לפני בעיטת הפתיחה למשחק הטעון, עלו ה"בחורים הרעים בכחול" על כר הדשא. באותם רגעים, היה ברור שהסיכוי לכך שהמשחק יתקיים, הוא אפסי, לבטח לאחר ששופטי המשחק והשחקנים נסו על נפשם את המנהרות. עד מהרה האצטדיון כולו הפך לשדה קרב בין המשטרה ושני ארגוני האוהדים הקיצוניים - מהומות מקסימיר היו בעיצומן.
השעיה, אישום בפלילים וגאווה אחת גדולה
המהומה על הדשא משכה כמובן את תשומת הלב העולמית, כשעיתונאי הספורט הקרואטי בוריס מוטיץ' אף הגדיר זאת כ"מעגל של גיהינום", כאשר התגרה ההמונית הביאה ליותר מ-60 פצועים, בין אם בשל ירי, דקירות או פגיעה מגז מדמיע.
באורח פלא איש לא נהרג, אך כן בוצעו מעצרים רבים. יחד עם זאת, האירוע הזכור ביותר, שסימל את המקרה האלים יותר מהכל, נקשר לזבונימיר בובאן, הקפטן של דינמו באותם ימים ומי ששימש גם כקפטן של הנבחרת הקרואטית, נשאר על הדשא והבחין בכך שבתוך כל הכאוס, הכוחות המשטרתיים הכו את אוהד קבוצתו באמצעות אלות, בעודו שכוב על הדשא. זה הספיק לו כדי לאבד עשתונות ולבעוט בשוטר רפיק אחמטוביץ' - פעולה שנתפסה בעדשות מצלמות הטלוויזיה וזיכתה את בובאן לשבחים על ידי אוהדי הקבוצה (וקרואטים בכלל). הם מחאו לו כפיים מהיציע בקריאות "זבונה, זבונה" וראו בו ובמעשיו גיבור לאומי ופטריוט נגד מה שנתפסו בעיני רבים משטרה פרו-סרבית. חברי ארגון ה-Bad Blue Boys אף הגיעו עד מהרה להגנתו של בובאן, ופעלו כשומרי ראשו.
אמנם התמונה המפורסמת הפכה עבור קרואטים רבים לרגע מפתח בקריאה לעצמאותם, אך גרמה לכך שבובאן הושעה על ידי התאחדות הכדורגל היוגוסלבית למשך שישה חודשים והוגשו נגדו כתבי אישום פליליים, למרות שהקצין שתקף (שהתברר שהוא בוסני-מוסלמי) סלח לו בפומבי על מעשיו מספר שנים לאחר מכן. "הנה אני, אישיות ציבורית, מוכן לסכן את חיי, הקריירה שלי וכל מה שהתהילה הייתה יכולה להביא לי, הכל למען מטרה אחת: המטרה הקרואטית", אמר בובאן לאחר אותה בעיטה.
ההשלכות של מהומת מקסימיר היו רבות משמעות. תחילה, הייתה זו סוף דרכה של ליגת העל היוגוסלבית. בעונת 1990/1991 פרשו הקבוצות הקרואטיות והסלובניות מליגה זו, ועונתה האחרונה הייתה עונת 1991/1992. שנית, אירוע זה היווה זרז לפרוץ מלחמת העצמאות של קרואטיה במרץ 1991, כשיש הרואים בבעיטה של בובאן הוכחה לכך שהעם הקרואטי יכול לגבור על הסרבים.
בנוסף, קרואטים רבים מאמינים כי המהומה תוזמנה לחלוטין על ידי ממשלת יוגוסלביה, המשטרה וחברי ארגון ה"דליג'ה", כדי לערער את היציבות של מפלגת ה-HDZ ולהציג אותם כמנהיגים חלשים שלא היו מסוגלים לשלוט בעניינים בעיר הולדתם. אמנם ישנם אירועים נוספים ש"תרמו" לא מעט לחבית הנפץ היוגוסלבית להתפוצץ לכל עבר, כמו הקהל הקרואטי ששרק בוז ביוני 1990 בעת נגינת ההמנון היוגוסלבי לפני משחק בינלאומי או כמו אוהדי היידוק ספליט ששרפו דגל יוגוסלבי חודשיים לאחר מכן וקראו לעצמאות קרואטיה במהלך משחק קבוצתם.
מחוץ לאצטדיון מקסימיר בזאגרב, ישנה אנדרטה המוקדשת ל"אוהדי דינמו שעבורם התחילה המלחמה ב-13 במאי 1990, והסתיימה בכך שהקריבו את חייהם על מזבח המולדת הקרואטית". בכך ברור כי כדורגל ופוליטיקה, תמיד היו ותמיד יהיו, קשורים באופן מהותי - מהומות מקסימיר בזאגרב מדגימות זאת בצורה מושלמת. 32 שנה אחרי, והקרב הלוהט שנרשם ב-13 במאי 1990 עדיין מדורג בין משחקי הכדורגל הידועים לשמצה בהיסטוריה: אולי משחק הכדורגל היחידי אי פעם שנחשב כם כ"התחלת מלחמה".
פורסם לראשונה: 08:08, 13.05.22
