התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן
כדורגל ישראלי, בטח ברמת הנבחרת, הוא סוג של קלישאה. הפער בין חלום למציאות הוא לא רק עצום, אלא כולנו, כל אוהבי הכדורגל בישראל, מודעים למרחק הזה. ועדיין אנחנו לא רק חולמים, אלא יודעים איך העסק יתרסק, איך יגיע השער המבאס, ולרוב אפילו באיזו דקה. אנחנו אפילו מסוגלים לדמיין מראש את הרגעים האחרונים. הדמיון הזה הוא הפוך לגמרי מאיך שנראית הנבחרת הנוער של אופיר חיים במונדיאליטו, והסיבה פשוטה: הנבחרת הזו היא אחרת, היא נבחרת האנטי-קלישאות.
נבחרת הנוער במונדיאליטו - כתבות נוספות
נבחרת האנטי-קלישאות לא רק שלא מיישרת קו עם ההיסטוריה, היא מתגרה בה. שני משחקים רצופים של להיות או לחדול, מול יפן ומול אוזבקיסטן, בכל אחד מהם חובה לנצח או שחוזרים הביתה, ובשני המקרים שער ניצחון בתוספת זמן. אתמול הוא גם הגיע במצב נייח, ככה כדי להבליט את האנטי עוד יותר. ולא במקרה: בזמן שער הניצחון מול יפן היו המון שחקנים ישראלים ברחבה, יותר מאשר במשחק של הבוגרת מול אנדורה. מול אוזבקיסטן עמד מאזן האיומים מהדקה ה-60 ועד שער הניצחון של ענאן חלאילי על 0:10 לזכות ישראל. כן, עשר בעיטות בחצי שעה האחרונה פלוס תוספת הזמן. עוד התקפה ועוד התקפה, ניגוד גמור להליכה המסורתית אחורה. הכל כדי לנצח. עכשיו, לא בהארכה.
זו נבחרת ישראל שלמרות שהשחקנים שלה, בעיקר הקשרים, היו אמורים ליפול מהרגליים, נראית בכושר גופני טוב יותר מהיריבה שלה, אלופת אסיה למי ששכח או לא ידע. זו נבחרת ישראל (במקרה הזה מאמן ישראלי) שמעזה להציג חילופים מוקדמים כשלא הולך, והם באמת משפרים את המצב. זו נבחרת ישראל שלא מפחדת, ובכך היא מותאמת לשיר שעלה מקיבוץ הגלויות באחד היציעים באצטדיון במנדוסה הרחוקה. מי שמאמין לא מפחד – גם להאמין זו חוכמה.
למשפט הבא קשה להאמין: נבחרת ישראל ברבע גמר אליפות העולם, אולי מול ברזיל. רק עד גיל 20, נכון, וזה לא מבטיח הצלחה עתידית בכדורגל בוגרים, בטח אם הצעירים האלו לא יקבלו דקות משחק רציפות כמה שיותר מהר (עוד ידובר על כך ללא הפסקה אחרי הטורניר), אבל רבע גמר אליפות עולם. שמונה האחרונות. העונה הזו בכדורגל הישראלי הייתה מלווה באלימות, במחלוקות ובעוד דברים פחות משמחים. והנה, הכדורגל הישראלי מאוחד, שמח באמצע הלילה, והמוני ישראלים נשארים ערים עד שעה מאוחרת כדי לצפות בפלא הזה, קופצים בסלון ביתם.
על הנבחרת הזו רואים שהיא מאוחדת, וצריך לזכור שהיא משחקת ללא הכוכב הכי גדול שלה, אוסקר גלוך. בהיעדרו, אין כרגע אף שחקן ישראלי שהבקיע יותר משער אחד בטורניר, תמיד כובש חדש. ובכל זאת, אם צריך לבחור שחקן בולט זה דור תורג'מן, שגם אתמול לא הבקיע, אבל בדקות המחץ, כשישראל תקפה שוב ושוב, הוא זה שהוביל את הטון, בעיקר במסירות טובות, בעיקר זו לחמזה שיבלי בדקה ה-90.
שחקן אחר של מכבי חיפה, ענאן חלאילי, הבקיע את השער הניצחון שיש בו מן המאפיין של הנבחרת. לא שלחלאילי או לשחקני התקפה אחרים שסיימו את המשחק אין כישרון, ברור שיש, חלאילי עצמו הוא אולי השחקן המהיר ביותר בנבחרת, אבל הוא לאו דווקא מסמל את היצירתיות המובנית שיש לשחקנים כמו אריאל לוגסי, תאי עבד וכמובן גלוך. בשער שלו עלה חלאילי לגובה, נגח בכדור, ואז, כשנחת, היה גם השחקן ששלח את הרגל לריבאונד. זו הנבחרת של אופיר חיים, היא תשלח את הרגל לפניך.
שחקנים נוספים שהיו מצוינים במשחק הזה הם שני המגינים: רוי רביבו הוא אחד השחקנים הבולטים בנבחרת – לפני שנה הוא זה שבכלל העלה אותה ליורו, בבעיטה אדירה בדקה ה-88 של המשחק האחרון במוקדמות (ומשם הגיעה למונדיאליטו); עילי פיינגולד הרשים בשני הצדדים של המשחק, בכוח שלו, בעוצמת הפריצה ואפילו במראה האירופי. אור ישראלוב היה הפעם לא פחות טוב מחברו להגנה ולהפועל ת"א סתיו למקין, והקפטן איליי מדמון היה כמו מבוגר אחראי שמלמד את האחרים לאן כדאי למסור. מדמון נגע בכדור לא פחות מ-100 פעמים במשחק הזה.
הערב נדע מי תהיה היריבה ברבע הגמר בשבת, כשהפייבוריטית לפגוש את ישראל היא ברזיל, שקודם צריכה לעבור את טוניסיה. זה כבר סיפור שונה כמובן, ברזיל היא אולי הנבחרת הטובה בעולם בגיל הזה. זוכרים שאת המשפט הזה בדיוק אמרו גם על צרפת בחצי גמר היורו לפני שנה? אופיר חיים זוכר, אפשר להיות בטוחים.