חמש שנים וחצי אחרי שנעשה בה שימוש לראשונה, ומערכת ה-VAR היא עדיין לא חלק אורגני מהכדורגל הישראלי אלא עצם זר שספק אם אי פעם יתקבל בברכה על ידי ילידי המקום. זה לא פלאפל, זה צ'יזבורגר. היא הייתה אמורה להעניק גושפנקה להחלטות גבוליות, חותמת טכנולוגית לספקות שמקורם בטעויות אנושיות, אך במקום לפייס את המאוכזבים נוכח פסיקה שהשתנתה או נותרה על כנה, היא רק מגבירה את התסכול.
זה נובע בין היתר מכך שאהדת כדורגל היא עניין סובייקטיבי בהגדרה, וזו תמיד תהיה חזקה יותר מכל יומרה אובייקטיבית. לכן, מאחורי ההחלטה לפסול את השער של קינגס קאנגווה בעקבות עבירה של אליאל פרץ על איסוף סיסוקו, ולא משנה שאכן הייתה עבירה, ישנם אוהדים שמשוכנעים שהשער היה מאושר לו מכבי ת"א הייתה זו שמבקיעה, ולא סופגת אותו.
גם הטכנולוגיה הכי חדשנית לא חזקה יותר מהשבטיות הכי קדמונית. אין מבט שני שיכול להתחרות ברגש ראשוני. ה-VAR מעצים קונספירציות משום שהוא מספק עוד מנגנון שיפוטי לפקפק במניעיו. סיבה נוספת לתסכול היא שהדעה הרווחת על איכותם של השופטים כל כך שלילית, שהיא מגבילה את מידת האמון שאפשר לתת באיזשהו כלי שמופעל על ידם, משרוקית או מסך. הרי מי זה שבוחן במבט שני את ההחלטה הראשונית והמפוקפקת? מי שהיה אחראי לטעות מפוקפקת לא פחות במחזור הקודם.
היעדר האחידות הבלתי נמנעת בחוקה שנתונה לכל כך הרבה פרשנויות, המקריות של המשחק שמובילה לכך שלעיתים המרחק בין החלוץ לשחקן האחרון בקו ההגנה הוא סנטימטרים בודדים – הכל גורם לכך שרף המציאות גבוה מהמסוגלות של המערכת. האם היה נבדל בשער השני שנפסל להפועל באר־שבע מול מכבי ת"א? כן, כך לפחות נדמה אחרי ששופט המסך הוריד אנך מזרועו של דור פרץ. אבל זה גם לא משנה. שברירי מגע, חלקיקי סנטימטרים – הכל קטן מדי לעובדות, אבל מספיק בדיוק בשביל דעות.
שלוש החלטות שמתקבלות על ידי שופטי ה־VAR בתוך שעה קלה במשחקים בפרופיל גבוה, אף שכל אחת מהן כנראה נכונה בפני עצמה, מציבות את ה־VAR במרכז ומעניקה תירוץ לתהות שוב למה כל כך קשה לאוהד הכדורגל ללמוד לחיות לצידו, מעבר לקורבנות נקודתית שמשותפת לכולם. אם חושבים על כך לעומק, ה־VAR אמור היה להעצים את מידת הלא־חוקיות של השער הלא־חוקי, היות שפסילתו עברה אישור של ערכאה נוספת ולא נקבעה בזמן אמת על ידי שופט שיש לו רק שתי עיניים, או על ידי קוון שצריך ללכוד בבת אחת גם את המוסר וגם את הנמסר ומישהו במקרה הסתיר לו.
שערים שנפסלו על ידי ה־VAR אמורים היו לרדת מתחת לרף הדיון, לא שווים אזכור כמעט. שערים שנפסלו על ידי ה־VAR הם הרי לא שער, ויש לכך "אישור". מה שקרה הוא דווקא ההפך – השיהוי בקבלת ההחלטה, לא פעם אחרי חמש דקות של בדיקה ויותר, רק מנכיח את השער שהובקע במציאות והופך את פסילתו לעוול. הוא כבר הובקע, נחגג, התחפש לעובדה, שקע בתודעה של האוהד ונשאר שם במשך דקות ארוכות. פסילתו היא גזל ממש. במקום שה־VAR ינרמל שערים גבוליים שנפסלו, הוא הופך אותם לחריגים, מקשה את הפרידה מהם. במקום שייתר את תחושת העוול משני שערים שהיו ואינם, הוא מעצים אותה. באסה איתו.
החוב המקצועי של מכבי חיפה
מכבי חיפה הייתה צריכה למכור את פרנצדי פיירו לא.א.ק אתונה. שנה לפני שהוא מסיים חוזה, היו לה 3.5 מיליון סיבות טובות להיפרד ממנו עכשיו. למעשה, פיירו הוא אחד השחקנים הרווחיים ביותר בתולדות מכבי חיפה. הוא עלה 1.6 מיליון יורו, השתכר 880 אלף בשנתיים, וגם אם מביאים בחשבון בונוסים שונים ששולמו לו על אליפות ועלייה לליגת האלופות, מכירתו ליוון מכסה את כל ההוצאות ומשאירה עודף, וזה עוד לפני שמחשבים את המענקים העקיפים שקיבלה בזכות תרומתו על המגרש. הוא נקנה בזמן הנכון כדי להניב רווח, ונמכר בזמן נכון עוד יותר כדי להניב רווח נוסף.
אבל למשוואה הכלכלית הקרה שמצדיקה את מכירתו של פיירו מתלווים אלמנטים נוספים, מקצועיים ורגשיים, שייחודיים למכבי חיפה. ככל שהרווח על פיירו גדול יותר, כך גוברת גם הביקורת על כך שעדיין אין לו מחליף. "אחד כזה יגיע", מרגיעים הרגועים, וזה באמת נשמע הגיוני – לראיה, אתמול, בשעה טובה, ואחרי חודשים ארוכים בלי שחקן כנף ראוי, הגיע קסנדר סברינה - אבל אפשר להבין את מי שמעדיף להילחץ נוכח ניסיונו הלא-חיובי עם מחליפים שהגעתם הייתה מובנת מאליה אך הם, מעשה שטן, לא הגיעו. בכל זאת, ביקום של מכבי חיפה הדלתות אולי מסתובבות, אבל על כל אחד שיוצא אין בהכרח אחד שנכנס.
שחקנים רבים עזבו את מכבי חיפה בשנה האחרונה, כמעט כולם מסיבות מובנות. שבעה מיליון יורו על ענאן חלאילי, 3.5 מיליון על פיירו – לא אומרים "לא" לסכומים כאלה. השאלה היא, בהתחשב בכך, מדוע גם לא אומרים "כן" לסכומים דומים.
מכבי חיפה אולי לא בחוב בשורה התחתונה, אבל היא כן בחוב אחר – חוב מקצועי. בתוך שנה וחצי היא איבדה את מלך השערים והבישולים שלה, את השחקן האיכותי ביותר שלה, שני קשרי אמצע, שוער שהיה שחקן העונה, ועכשיו גם חלוץ שכבש 27 שערי ליגה בשתי עונות. שלושה מחליפים בעלי משמעות הובאו לכל אלה – אחד בן 38, נוסף הגיע מהנוער בהפתעה וכבר הספיק להימכר בעצמו, ושלישי, דיא סבע, העביר בין לבין חצי עונה בגלות. כמו סבע, שצריך להיות קצת עומר אצילי וקצת צ'ארון שרי, גם המחליף של פיירו יצטרך להיות מעבר לפיירו, וזו עלולה להיות דרישה גבוהה מדי, גבוהה אפילו יותר מ-3.5 מיליון יורו.
המזל של גרגורי מורוזוב
מאז תחילת העונה הספיק גרגורי מורוזוב להבקיע שני שערים עצמיים בתוך 21 דקות במחזור הפתיחה מול מ.ס אשדוד, ולחטוף שני כרטיסים צהובים בתוך שלוש שניות אמש מול מכבי נתניה – ראשון אחרי עבירה על מאור לוי, ושני מיד לאחר מכן בעקבות מה שמכונה בעגה המקצועית "דיבורים עם השופט". "דיבורים". אפשר לחשוב שאמר "כמדומני, מר גרינפלד, כף רגלי השמאלית נגעה ראשית בכדור ובשל כך, על פי החוקה, אין מן הראוי לשלוף לי כרטיס צהוב", וגרינפלד, שמתקשה להתמודד עם ביקורת, הגיב בילדותיות. בפועל, מורוזוב כמעט חנק את גרינפלד במבט ובמילים.
מורוזוב דן את בית"ר לשעה בנחיתות מספרית, מכת מוות מול מרבית הקבוצות בליגה. אין לכך תזמון טוב, אבל יש לכך תזמון רע במיוחד – מחזור אחד אחרי הפסד לעירוני טבריה ואחד לפני מפגש עם מכבי חיפה. למזלו, נתניה היא לא מרבית הקבוצות בליגה. היא לא הייתה מבקיעה גם עוד שעה, ואפילו אם מנגד היו תשעה שחקנים. זו הייתה ה־הזדמנות עבור מי משחקני בית"ר להגיד לגרינפלד כל מה שהוא חושב עליו, גם במחיר של אדום. לא היה קורה כלום.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.09.24
