ב-ESPN שאלו בחמישי בערב שאלה עם הרבה טעם: "ארבע נבחרות מוכרות מאסיה שוב עלו למונדיאל, אבל האם הן בעמדה טובה יותר להגיע רחוק?" הרי למרות שיפור מקצועי ניכר בקרב יותר נבחרות, המוקדמות באסיה הן עדיין משחק של אותן 6-5 נבחרות טובות, שמגיעות לאחר מכן לגביע העולם ומגלות פעם אחר פעם עד כמה הן רחוקות מהטופ (אם לא מחשיבים את המונדיאל הביתי בו השופטים עזרו לדרום- קוריאה להתקדם).
קטאר, אלופת אסיה הנוכחית ומארחת המונדיאל, השתפרה מאוד בזכות השקעה באנשי מקצוע מספרד ואקדמיה מפוארת, אבל עדיין לא מנוסה מספיק במעמדים כאלה כדי שנאמין שהיא יכולה לעשות משהו רציני. מבחינת אותן ארבע שהגיעו מהמוקדמות, דרום קוריאה לא באותה רמה של סגלים קודמים שהעמידה, איראן ובמיוחד סעודיה נשענות יותר מדי על בסיס מהליגות המקומיות שלא יכול לתת פייט אמיתי. גם אוסטרליה ואיחוד האמירויות, שיילחמו בפלייאוף, לא מביאות בשורה חדשה.
עולים להתקפה
אבל יש שם אחד שגורם לאסיה להאמין שהטורניר בקטאר יהיה משהו מיוחד עבור היבשת, נבחרת שהבטיחה את מקומה ביום חמישי. שמינית גמר מונדיאל 2018 הייתה במובן מסוים רגע השיא ורגע השפל של נבחרת יפן בהיסטוריה שלה בגביעי העולם. היא שיחקה כדורגל חכם וטכני שהדהים את בלגיה, הובילה 0:2 במהלך המחצית השנייה, ולבסוף נכנעה 3:2 בצורה כואבת במיוחד. השיא - היכולת שלה להתמודד עם הכלים שהיא מביאה עם אחת הנבחרות הטובות בעולם. השפל - חיזוק משמעותי לתדמית המנומסת של יפן. לא רק שהיא לא עמדה במעמסה מול הפיזיות הבלגית ולא ידעה להרוס את המשחק כדי לשמור על היתרון, מה שזוכרים ממנה בעיקר הוא האוהדים שהקפידו לנקות את היציעים וזכו לשבחים. אפילו העלייה שלה לשמינית הייתה נחמדה מדי - שוויון מוחלט עם סנגל שהוכרע בזכות העובדה שיפן קיבלה פחות כרטיסים צהובים בשלב הבתים.
אז מה שונה הפעם? החוליה האחורית, כולל השוער, עדיין לא ברמה מספקת עבור מונדיאל. חסרים להם שחקנים חסונים ואגרסיביים. אבל יכול להיות שהנבחרת הנוכחית, למרות שהתוצאות במוקדמות לא תמיד הראו זאת, היא המלהיבה ביותר שהייתה ליפן בכל הזמנים. הטרנד החם ביותר בליגות הגדולות הוא שחקני התקפה יפנים מבריקים, ומקוריוז בעבר הם הפכו למצרך הכרחי בסגל של קבוצות רבות.
שימו לב רק לשחקנים הפנטסטיים שבכלל לא זומנו לחלון הנבחרות הנוכחי: קשר איינדהובן ריטסו דואן, שעשה השנה קפיצה אדירה לצד ערן זהבי; דאיצ'י קמאדה, אחד העוגנים במרכז השדה של פרנקפורט; יויה אוסקו, אחד החלוצים המרשימים בתולדות הנבחרת, שחזר רק השנה לוויסל קובה אחרי שנים מצוינות בגרמניה; ועוד שניים שניר ביטון וליאל עבדה מכירים מצוין - חלוצי סלטיק דיאזן מאדה וקיוגו פורונאשי, שהפך לאהוב הקהל תוך זמן קצר ומתמודד כרגע עם פציעה. בכלל, סלטיק נדלקה על הרעיון וכן שלחה לסגל הנוכחי את הקשר ראו הטאטה, בעוד יוסוקה אידגוצ'י שהצטרף בחלון ההעברות האחרון הפך את המועדון ממושבה ישראלית למושבה יפנית רשמית - הרבה בזכות ההיכרות של המאמן האוסטרלי אנג'ה פוסטקוגלו עם הכדורגל האסייתי.
כל אלה נשארו בחוץ פשוט בגלל שלמאמן האג'ימה מוריאסו אין מקום לכולם. מי שכן משחקים הם טאקומי מינאמינו המצוין מליברפול, ג'וניה איטו של גנק, גאקו שיבסאקי מלגאנס וכמובן ילד הפלא טאקפוסה קובו שמושאל מריאל מדריד למאיורקה. כשהדברים לא הלכו ביום חמישי בסידני, ואוסטרליה העיקשת שמרה על 0:0 וחיפשה ניצחון, נשלף מהספסל קאורו מיטומה, שעוזר לסנט ז'ילואז להתקדם לעבר אליפות מטורפת בבלגיה. מיטומה כבש בדקות ה-89 וה-94 צמד מנצח שקבע 0:2 ושלח את יפן למונדיאל.
שבע, בום?
זה יהיה המונדיאל השביעי ברציפות של יפן, כשקודם לכן לא השתתפה בטורניר מעולם. למרות שמדובר כבר בתקופת זמן של 24 שנה מאז הבכורה בצרפת 1998, אין ספק שיפן עדיין מגבשת לעצמה זהות כדורגל משלה. אולי התרגלנו כבר בשנות האלפיים לכך שהיא אחת הבכירות ביבשת (ארבע זכיות באליפות אסיה מאז 1992), וזה טבעי לאוהד הצעיר, אבל חשוב לזכור שלפני כן הייתה הרבה שממה. זה לא היה ענף פופולרי במיוחד ביפן, השחקנים נשארו בליגה המקומית החובבנית ולמרות שמדובר במדינת ספורט עצומה, לא היה עניין גדול להשקיע ולשנות את המצב. אם זה עוזר להבין, קחו בחשבון שישראל פגשה את יפן חמש פעמים במסגרות היבשתיות (מוקדמות המונדיאל ואליפות אסיה), עוד בשנות השבעים לפני הנדידה לאוקיאניה והמעבר לאירופה, והמאזן שלנו עומד על 0:5 חלק, חמישה ניצחונות בהם ספגנו רק שער אחד.
כל מה שהיה צריך זה רצון וכסף. עם הקמת הג'יי-ליג המקצוענית ב-1993 הכדורגל היפני יצא לדרך חדשה, האצטדיונים השתפרו, שחקני חיזוק מחו"ל הגיעו כדי להרים את הרמה בדומה למה שקרה בסין, וההכתרה הרשמית של יפן כמדינת כדורגל הגיעה ב-2002, עם אירוח המונדיאל לצד דרום קוריאה, כשמעט לפני כן ההתאחדות הודיעה על חזון 100 השנים – 100 מועדונים מקצועניים ביפן עד 2092. אבל ההתקדמות המהירה יצרה במהירות גם תקרת זכוכית נוקשה מאוד. היא דורגה בשיאה תשיעית בעולם (1998), הגיעה שלוש פעמים לשמינית גמר המונדיאל – אבל העשור האחרון מלווה באכזבה ובסגירת פערים זריזה של יריבות אסייתיות, דווקא בזמן שנבחרת הנשים היפנית התבססה כאחת הטובות בעולם. המקצוענות שהכניסו לתמונה בשנות התשעים כבר לא מספיקה, וכאמור, כאן נכנס עניין הזהות.
יפן צריכה את השפיץ שייחד אותה, והשילוב של השעה הראשונה במשחק ההוא מול בלגיה, היציאה בכמויות אדירות לאירופה וההבנה שיהיה כמעט בלתי אפשרי להעמיד נבחרת חסונה ואגרסיבית צריך להוביל לתשובה: העתיד של יפן הוא ילדים מהירים, טכניים, סקוררים שגם יוצרים מצבים, שישחקו כדורגל חכם שמוצא את החורים בחצי של היריבה ומנצל אותם ביעילות. כן, הנהירה לאירופה יכולה גם להוביל לשיפור שחקני ההגנה, אבל קשה להתעלם מכך שהכוכבים האמיתיים מבין 451 היפנים המשחקים בליגות ביבשת (אתם חייבים לקחת רגע כדי לעכל את המספר הזה) נמצאים בחלק הקדמי.
גם בעבר היו שמות ענקיים – הידטושי נקאטה, שונסוקה נקאמורה, שינג'י קגאווה. ההרגשה במקרה של שלושתם הייתה של כוכבי כדורגל שלא מימשו את מלוא הפוטנציאל מעולם, ובנבחרת היו מעטים ונטולי סיוע אמיתי בגלל היעדר האופציות. הם היו יצירתיים במיוחד, אבל גם נטו לפציעות ולא תמיד הסתדרו עם קשיחות. כיום, הרבה בזכות הנטייה של קבוצות גרמניות לתת לשחקנים יפנים את הבמה הראשונה באירופה (כ-250 יפנים משחקים בקבוצות השונות במדינה, ובבונדסליגה פתחו אפילו עמוד טוויטר רשמי ביפנית), הם מגיעים בגיל צעיר יותר לתחרות שונה, לומדים מהר על הסגנון השונה ומתאימים את עצמם מבחינה פיזית, ובזכות זאת הופכים למבוקשים יותר ויותר בליגות גדולות. למה גרמניה, אגב? גוטוקו סאקאי, ששיחק בשטוטגרט ובהמבורג, הסביר פעם: "אנחנו תפורים על הליגה הזו, המנטליות והמשמעת מתאימות לנו בדיוק".
ברגע שמחברים מחשבה אירופית עם טכניקה ברמה גבוהה, כושר גופני מעולה ועבודה טקטית איכותית - שלושה אלמנטים ששחקני ההתקפה היפנית מביאים איתם – מקבלים את ההתפרצות של הדור החדש, שמורכב ברובו משחקנים בגיל מצוין, בין 23 ל-27. בדרך כלל, ההעברה שלהם מהמועדונים ביפן גם זולה ביחס למדינות אחרות.
אז אולי יפן לא שולחת בלמים שריריים של 2 מטר לאירופה. היא גם רכה לפעמים מבחינת המחשבה, מחפשת כדורגל יפה על חשבון תוצאות. אבל הנהירה לאירופה הולכת ומעלה את האיכות והעומק, בגל שיכול להגיע לשיאו במונדיאל 2026 וליצור המשכיות לעתיד. כמעט כל השחקנים שהוזכרו בכתבה נעים בין 1.71 ל-1.78 – לא עניין פשוט בכדורגל המודרני, אבל בעזרת הלמידה מאירופה, נראה שיפן מתחילה להבין איך למקסם את זה לטובתה.
