במבט ראשון, מיכאל יעקובלב לא נראה כמו ספורטאי טיפוסי. בפינה שמשית ושקטה יחסית בוולודרום בת"א, במהלך ההכנות לאליפות ישראל, אי־אפשר היה שלא להבחין בעגיל חישוק מנצנץ בין שני נחיריו. כשהסיר את הקסדה התגלה גם שיער גולש לצדדים, שהיה אסוף במהלך עוד אימון מבין רבים לקראת הדבר הכי גדול בקריירה של הרוכב בן ה־23: המשחקים האולימפיים בפריז.
הוא לובש חליפת רכיבה כתומה ומתחיל לצחקק תוך שהוא מהנהן בהסכמה על כך שהלוק הרוקיסטי שלו לא בדיוק מתמזג בנוף הרוכבים מסביבו. "התרגלתי לשיער, גם בחום", הוא מדגיש. "לפני כמה שנים ברוסיה קיצרתי את השיער בכמה ס"מ ועכשיו הוא ארך בחזרה. אני אוהב אותו ככה".
כן נראה או לא נראה ספורטאי, מדובר באחד מרוכבי הספרינט המובילים בעולם, שהספיק לזכות בשתי מדליות ארד, באליפות העולם ובאליפות אירופה במדי רוסיה, ובארד נוספת באליפות אירופה כנציג ישראל. אחרי שזכה בקלות באליפות הלאומית השנייה שלו בסך הכל מאז שעלה לארץ במרוצי הספרינט והקירין, ממריא השבוע יעקובלב להונג־קונג, שם יתחרה בגביע הבינלאומי.
"הכל קרה תוך 24 שעות"
הכל התחיל כשיעקובלב היהודי הבין שלא יוכל להגשים את החלום האולימפי שלו כנציג רוסיה, בשל הסנקציות שהוטלו על הספורטאים במדינה בעקבות הפלישה לאוקראינה. לכן הוא החליט להיכנס לתקופת צינון של שנה וחצי, שבה לא התחרה בכלל, כדי לעבור לייצג מדינה אחרת, במקרה הזה את ישראל. מה שמדהים הוא שמרגע ההחלטה ועד העלייה למטוס עברה יממה בלבד, תוך שהוא משאיר מאחור חיים שלמים במולדתו כדי להתחיל פרק חדש. "הכל קרה מהר, תוך משהו כמו 24 שעות", הוא מספר. "ידעתי שאין הרבה זמן, חלון ההזדמנויות להעפלה למשחקים האולימפיים ולאליפות העולם, אם אני לא מייצג את רוסיה יותר, הוא שנה אחת בחוץ. זה היה באוגוסט 2022".
חתיכת החלטה.
"כן. היה לי רק ערב אחד לארוז ולעזוב. המשפחה שלי עלתה לישראל חודשיים אחריי, כך שעזבתי לבד. המעבר היה קשה. גרתי במוסקבה כל חיי, ופתאום לעזוב הכל לתמיד. הייתי לחוץ, אבל בו־זמנית ידעתי למה אני עושה את זה. הייתי צריך לזכור שזו הבחירה הנכונה. עם הזמן הכל נעשה פשוט יותר. הייתי בשוק כי הכל קרה כל כך מהר, לא הייתה לי את האופציה להסתכל לאחור. עדיין לא ביקרתי שם. אני לא חושב שזה בטוח בשבילי לחזור לרוסיה עכשיו. אני כמו בוגד בשבילם. ישראל עכשיו היא המדינה שלי, הבית שלי".
איך זה בשבילך לייצג את ישראל?
"אני מרגיש גאווה. אעשה את הטוב ביותר שלי במשחקים האולימפיים. אני מכוון לגמר, אפילו למדליית זהב. אי־אפשר לטוס ולהגיד שאפסיד כי אז אפסיד".
רק אני והגיטרה שלי
יעקובלב מתגורר ממש במרכז העניינים, רחוב דיזנגוף בת"א, ולמרות החיים השוקקים בעיר ללא הפסקה, הוא לא מרבה לצאת לבלות ומעדיף לנוח בבית אחרי האימונים. הוא יודע לנגן בפסנתר, אבל לא רק. "קניתי גיטרה חדשה בחנות פה לא מזמן", הוא מספר. "אני נהנה מהנגינה. מנגן על גיטרה חשמלית בדרך כלל, יודע גם אקוסטית. אם אני טיפוס של רוק? לא ממש, אני יכול גם לנגן ג'אז, סול ועוד כמה סגנונות".
ועוד מאפיין של מולדתו הוא תרבות ספורט עשירה. "הייתי שחיין, שיחקתי כדורגל וכדורסל. ניסיתי אפילו ספורט מוטורי. לא אהבתי אף אחד מהם", הוא מסביר רגע לפני שהעיניים שלו מתחילות לנצוץ כשמגיע המפגש עם האופניים. "הגעתי בטעות לוולודרום ברוסיה אחרי שרציתי בכלל להיות רוכב בקבוצה. יש שם רק ולודרום אחד והתחלתי לרכוב ספרינט. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
"היה לי רק ערב אחד לארוז. גרתי במוסקבה כל חיי ופתאום לעזוב הכל לתמיד. הייתי בשוק שהכל קרה נורא מהר. הייתי לחוץ, אבל בו־זמנית ידעתי למה אני עושה את זה. הייתי צריך לזכור שזו הבחירה הנכונה. ישראל עכשיו היא המדינה שלי, הבית שלי"
אתה יכול להוביל דור חדש, מסורת?
"זה מה שאני רוצה לעשות. ברוסיה יש מסורת של יותר ממאה שנים בכל סגנונות הרכיבה. לישראל אין את זה עדיין, אני רוצה לפתח ולעזור למדינה בהיסטוריה משלה בענף. צריך להודות לסילבן אדמס על בניית הוולודרום. הוא הביא אותי ועזר לי, משמש כספונסר שלי".
זה לא סיכון לעבור לייצג מדינה שאין בה זיקה לספורט הזה?
"זה היה קשה בהתחלה, עכשיו זה הולך ומשתפר. היו לי כמה עניינים עם הסביבה, ציוד. לא היו ספרינטרים בכלל, אבל זאת בעיה שפחות מפריעה לי, גם ברוסיה התרגלתי להתאמן לבד. יותר הקטע עם הסביבה, היא לא התאימה לספרינטר אחד, אז איך יהיו פה כמה?"
אם כבר סביבה, איך התנאים לספורטאי מקצועי פה בהשוואה לרוסיה?
"בגלל שלא היו לישראל ספורטאים ברמה גבוהה עדיין ברכיבה, לא ידעו מה אני צריך בהתחלה. אני עדיין עובד עם המאמן שלי מרוסיה, מנסים לפתח את התנאים. בכל מה שקשור לתזונה, פיזיותרפיה, עיסויים, מכון כושר - הכל בסדר. הוועד האולימפי תומך בי".
"מריעים לי ברחוב"
כאמור, יעקובלב בחר לגור בת"א, ולא מסתיר, בחצי חיוך, את העובדה שהחיים במרכז הארץ מאוד יקרים. עניין ההשתלבות בישראל מאוד חשוב לו, ופעמיים בשבוע הוא לומד עברית עם מורה אונליין, אבל עדיין מתקשה לחבר מספר מילים למשפט רצוף. הוא כן יודע להגיד "אופניים", כמובן.
כשאני מציינת בפניו שיש כאן ערים שבהן השפה הרוסית נשמעת בכל פינת רחוב, ושישראלים מדקלמים את צמד המילים "נובי גוד", הוא משיב בפליאה: "באמת יש ככה אצלכם שמבינים את השפה?"
איך אתה עם החגים והמנהגים פה?
"מנסה אוכל כמו פלאפל, חומוס. אני לא אוכל לחם, אז פסח היה פשוט יותר. ביום כיפור היה נחמד לרכוב, אבל חם מדי. מזג האוויר טוב יותר מרוסיה בחורף כי לא יורד שלג. אבל הקיצים קשים. אני צריך לעזוב את ישראל כי לא אהיה מסוגל להתאמן. החום הזה מעייף".
באת ממלחמה למלחמה.
"יש אנשים שמתבדחים שאני הסיבה למלחמה. אני שונא מלחמות, כל מלחמה היא רעה, לא אוהב שאנשים מתים. זה לא טוב לאף אחד. אני דואג למשפחה שלי כי הם נמצאת לא רחוק מגבול הצפון. אני מדבר איתם כל יום כשהם לא באים אליי".
לנהגים הישראלים התרגלת?
"ממש לא. הם נוהגים כמו משוגעים, נוסעים מהר. זה לא נחמד כשהם מרשים לעצמם לעקוף אותך ואתה רואה את הרכב מבעד לכתף שלך. יש גם את הצד הטוב שהרבה אנשים מעודדים אותי ומריעים לי".
פורסם לראשונה: 01:30, 13.03.24
