שני משחקים לא מעידים על מגמה, גם אם נבחרת ישראל הייתה מנצחת את ספרד וארגנטינה. הניצחון על בלגיה היה יותר הפסד של היריבה, התיקו מול צרפת העיד יותר על הטריקולור. הנבחרת צריכה לשנן את זה טוב־טוב, כי אין לאוהדים יותר כוחות לאופוריה שתסתיים בהפסד לאיסלנד.
היו לנבחרת הישגים דומים בשנים האחרונות, כמו ה-2:5 הענק על אוסטריה לפני שלוש שנים, אבל לא בטוח שיש בכלל מישהו שזוכר את המשחק הזה - ובצדק. לחגוג הישג בודד זו מנטליות של סן מרינו. את ה-0:5 על אוסטריה ב-1999 זוכרים, כי הוא היה חלק מקמפיין משמעותי שהסתיים במקום השני (והדחה משפילה אחר כך).
אבל כן אפשר לקחת כמה דברים מהשבוע הזה, ובעיקר מ"ניצחון הערפל" על בלגיה. הראשון, הקלישאה "שוער זה חצי קבוצה" נכונה במקרה של הנבחרת. דניאל פרץ שינה אותה לחלוטין ופתח לה אופציות שהיא בכלל לא הייתה מודעת לקיומן, כמו הנעת כדור מאחורה. אוסקר גלוך מתקדם, מנור סולומון מתאושש, מחמוד ג'אבר ומוחמד אבו־פאני מחזיקים את האמצע וירדן שועה מחליף מושלם. "הבסיס", כמו שאוהבים להגיד פה, הוא בסיס טוב ואפילו איכותי יותר ממה שהיה לנו בשנים הקודמות. יש עם מה לעבוד, הנבחרת אפילו יודעת לשחק בשתי שיטות משחק שונות (גם מאמני היריבות החמיאו על כך).
כל מי ששיחק ראוי לכל מחמאה אפשרית על המאמץ וההקרבה האדירים, אלא שבשביל לעשות קמפיין טוב צריך יותר מכך. אפשר לקוות שהניצחון על בלגיה ייתן מומנטום, אבל אי אפשר לבנות עליו קמפיין שלם. ההתלהבות תחזיק למשחק אחד, גג שניים, ואז הסלובנים והסלובקים ימתינו לנו בסיבוב. כבר עכשיו אנחנו שומעים מחמאות על ההגנה האדירה, שהצליחה לרשום הישג בדמות 180 דקות ללא ספיגה. זה קצת כמו לחגוג אליפות במחזור השני. ואי אפשר להאשים פה את התקשורת ביציאה מפרופורציות, גם השחקנים טפחו לעצמם על השכם כאילו הם ניצחו את ברזיל 1970. כולם צריכים לרדת לקרקע, ועדיף שנעשה את זה לבד מאשר שזה יבוא בדמות תיקו מול איי פארו.
תפנימו: יהיו ציפיות
הסיכויים לעלות למונדיאל לא גדולים, ההגרלה כנראה תהיה קשה. אבל את היריבות צריך לשים בצד כרגע, כי האתגר של נבחרת ישראל זה להיראות טוב במשך שישה או שמונה משחקים (תלוי בגודל הבית בו נוגרל). נבחרת שתיראה כמו קבוצה, שלא תתפרק כמו שהיא יודעת לעשות הכי טוב בעולם (מרגיש כאילו שבכל פעם שהנבחרת משווה ל-1:1, היא סופגת פעמיים). הכישלונות החוזרים ונשנים מאפשרים לנבחרת לקבוע מטרות פחות נוקשות, אבל זה לא דבר שנכון לעשות. המטרות צריכות להיות ברורות: "לא להתפרק" זה אומר לא לחטוף רביעיות כאילו רק עכשיו הצטרפנו לאירופה. בלהיראות "כמו קבוצה" הכוונה היא לנצח את כל הנבחרות שאנחנו פייבוריטים מולן, ולהביס את נמושות היבשת.
זה שהצלחנו להפנים שאנחנו לא אומת כדורגל דגולה, לא אומר שלא יהיו ציפיות מהקמפיין הבא. זה חלק מהטבע של הנבחרת והיא עוד לא למדה להתמודד עם זה. כל משחק של הנבחרת הוא אירוע שמרתק את רוב האוהדים בארץ, הלחץ תמיד יהיה גדול ולא משנה כמה ידברו על "תהליך", תמיד מחפשים את התוצאה הסופית. הרי אם הכל חלק מתהליך אחד גדול, אז גם לניצחון על בלגיה אין באמת משמעות.
היתרון הגדול של רן בן־שמעון הוא הניסיון שלו, הוא יודע לשנות ולהסתגל ונראה שהוא לא ממש מתרגש מביקורת. רוטנשטיינר, הרצוג וחזן לא החזיקו בניסיון העשיר הזה. עכשיו גם הכל הסתדר לו מבחינת המזל. אם את ארבע הנקודות היינו משיגים בתחילת הקמפיין ואז מפסידים ארבע פעמים, לא הייתה כזאת התלהבות.
תקופת החסד של בן שמעון הסתיימה, הוא קיבל שישה משחקים כדי לגבש נבחרת, לבעלי הבית נגמר הכסף לשיפוצים. בחודש מארס הם רוצים לקבל את המפתחות לדירה החדשה, והמאמן הולך להרגיש לחץ אותו לא חווה בעבר. במוקדמות המונדיאל אין סבלנות להפסדים וכל מי שאומר שיש לו קצת משקר לעצמו. אף אחד לא מצפה לראות הפסד. גם אם הנהלת ההתאחדות תישבע לרן בן־שמעון שאין שום ציפיות, אפילו הפסד באנגליה עלול לפגוע במעמדו.
נבחרת זה לא חוג
זה שלא נעלה למונדיאל, לא אומר שאין ציפייה להיאבק לפחות על המקום השני בבית. הנבחרת לא יכולה להסתכל על הטבלה ולהגיד לעצמה "לא נורא, אני בתהליך". בכל מוקדמות יש הפתעות, ומתישהו אמור להגיע התור שלנו. אם התלהבת מניצחון על בלגיה, זה אומר שתוכל להסתכל בעיניים גם לסקוטלנד והונגריה.
אין דבר כזה קמפיין בלי ציפיות, גם אם מדובר בציפיות מוגזמות. כמו שלגיטימי עכשיו לחגוג את הניצחון על בלגיה, יהיה לגיטימי לצפות להשיג תוצאות טובות בקמפיין הבא. תוצאות טובות, לא יכולת טובה. רוצים לראות את השינוי בטבלה, לא באווירה. זה לא חוג במתנ"ס.
