סוף-סוף הזדמנות להתלהב | יאיר קטן
הקלאסיקה: מכבי חיפה הולכת ל-2:3 מול מכבי ת"א
"ראית את זה? ראית?!"
נדיר מאוד שהודעות ווטסאפ בומבסטיות כאלה נשלחות בין חברים בארץ בנוגע למשחקי ליגת העל. ובכן, לפחות לא בנוגע לאירועים שקשורים לכדורגל אלא יותר בהקשר של מקרים מבזים. ראית את ההחמצה/ההתחזות/היריקה/השריקה הזאת? אפשר גם לצרף כמה אימוג'ים של ייאוש, גועל, בכי מרוב צחוק שהוא בעצם רק סתם בכי על מר גורלנו הספורטיבי.
כשסיבי רשת התקשורת הישראלית מוצפים בהודעות נרגשות כאלה שמייצרים משחקים גדולים, זה נוגע ל־3:4 של מנצ'סטר סיטי על ריאל מדריד, לקאמבקים המדהימים של הבלאנקוס בליגת האלופות, לקרבות ענק בליגה האנגלית. אלו קבוצות שיודעות לקחת ערב מיוחד ולהפוך אותו לקלאסיקה. ברמות הביצוע, באיכות, בדרמה, בחשיבות, בהיסטוריה, זה עולם אחר. אבל זו גם הסיבה שה־2:3 של מכבי חיפה על מכבי ת"א בינואר 2022 ייזכר שנים קדימה כמו ה־3:4 של הצהובים על הירוקים בינואר 2020.
זו הייתה הזדמנות נדירה להתלהב ולהתרגש באמת מכדורגל ישראלי ולדבר מכל הלב עם חברים על מה שראיתם ולא על מה שאתם מצטערים שראיתם. השער העצמי אחרי 48 שניות; ה־0:2 המדהים תוך 14 דקות, יתרון כפול שהחזיק מעמד עד לדקה ה־78; המהפך יוצא הדופן בדקות הסיום; קטיעה של יותר מחמש שנים בלי ניצחון ליגה על היריבה המרה ושחרור, גם אם זמני לערב אחד, מהמעמסה של שרשרת התוצאות הגרועות מול היריבה המרה.
האווירה, האמוציות הטהורות שעולות מאהבת כדורגל אמיתית, החוויה, ההשתתפות בערב כזה – אלו הדברים שאוהד לוקח איתו בלב לכל מקום ומדמיין בראש לפני השינה, גם אם זה נגמר בהפסד. לא משנה בדיוק באיזו דקה קרה איזה אירוע, כי המכלול הצבעוני והבסיסי הוא זה ששורד.
ואלו לא רק אוהדי מכבי חיפה ומכבי ת"א, אלא כל חובב ספורט ישראלי שצפה במשחק באותו ערב והרגיש שיש במה להתגאות. ואז האצבעות מיד הקלידו: "ראית את זה? ראית?!"
סליחה, למישהו יש דגל? | גיא לייבה
הפארסה המשעשעת: מטאטאים במקום דגלים
כשהמשחק בין הפועל ירושלים להפועל ת"א בתחילת דצמבר התעכב, אף אחד לא שיער שזה בגלל דגלי קוון שנעלמו. אפשר רק לדמיין את השופטים הלחוצים מחפשים בטירוף את הדגלים, הופכים את חדר ההלבשה, אפילו חוזרים למכוניות שלהם כדי לחפש בבגאז'. לא אתפלא אם אחד אפילו שאל ברחוב: "למישהו כאן יש דגל ספייר?" והעוברים והשבים לא הבינו מה האיש המוזר הזה רוצה מהם.
כעבור עשר דקות שנראו כמו נצח, מישהו העלה רעיון גאוני: לשבור מטאטא לשניים ולקשור אליו חתיכות בד. חמושים במקלות ענקיים עלו הקוונים לדשא בבלומפילד וקיוו שאף אחד לא יעשה מזה עניין. וכמה שהם טעו.
נכון, זה באמת לא עניין גדול אם חושבים על זה לעומק. אבל אנחנו מדברים פה על כדורגל ישראלי, ענף שכל הזמן מחפשים דרכים להסתלבט עליו. ענף שפאדיחות הן חלק בלתי נפרד ממנו. ענף שבו מפנים שחקן פצוע בעזרת עגלת סופר (כי אין קביים, למה שיהיו? מישהו אי־פעם נפצע במשחק כדורגל?), כמו שקרה לניקו אולסק ממכבי פ"ת. ענף שבו מאמן מתפטר מקבוצה בלי שהעביר בה אימון אחד (אהלן ניר ברקוביץ'). אז איך לא נצחק מקוונים עם מטאטא ביד?
הדרך הכי מכוערת לסיים עונה | אורי קופר
הפארסה הלא משעשעת: משחק אליפות מבוטל
לא קל להיות אוהד כדורגל בישראל. מחירי הכרטיסים גבוהים, לפעמים צריך לחכות זמן רב ועם המון תסכול כדי להצליח לרכוש אותם. התור בכניסה לחלק מהאצטדיונים מייאש, עימותים עם שוטרים הם דבר שבשגרה, ואם כבר שרדתם את כל זה - לכו תעמדו עכשיו בפקקים הבלתי נגמרים ותגיעו הביתה באמצע הלילה. לא קל, ועדיין רבים מגיעים לראות כדורגל, מתגברים על קשיים בדרך למגרש בידיעה שבסוף יש משחק. או שלא.
דבר כזה עוד לא היה לנו. אוהדי מכבי חיפה, באלפים, הגיעו לאצטדיון המושבה, או היו בדרך אליו. שעתיים לפני שריקת הפתיחה המתוכננת, זה הכל, הגיעה ההודעה על ביטול המשחק שאותו הייתה אמורה לארח בני־סכנין. האוהדים האלה ביטלו פגישות, יצאו מוקדם מהעבודה, שילמו כסף, הזמינו בייביסיטר, ולא רק שלא ראו מסירה או בעיטה, הם אפילו לא זכו לראות שחקן יורק במגרש. במקום זה הם קיבלו יריקה מטאפורית בפרצוף.
מדובר במשחק שאמור היה להכתיר רשמית את מכבי חיפה לאלופה. חגיגה, משהו שקשה מאוד להרוס. הוא לא סתם נהרס, מדובר באחד הביזיונות הגדולים שראינו. והיו הרבה ביזיונות, ספורטיביים ולא ספורטיביים. גזר הדין של סכנין, שניסתה להתחכם עם כמות המאבטחים, מה שהוביל לסגירת האצטדיון על ידי המשטרה, יינתן השבוע, והוא צריך להיות חמור. מאוד חמור. ובהתחשב בכך שהכתובת הייתה על הקיר, גם מישהו במינהלת הליגות אמור לתת את הדין, מה שוודאי לא יקרה.
עצוב, מכעיס, מקומם - כל מילה שלילית תתאים פה. הדרך המכוערת ביותר לסיים עונה.
טיקי-טקה ובוסה על הקרחת | צביקה נעים
הקאמבק: בני לם מרים את נתניה
"מאמן כדורגל חופים", זרקו מאחורי גבו. אי אפשר היה לטעות בניגון, שילוב רעיל של לעג וסתלבט. מה זה בכלל הענף הזה, כדורגל שמשחקים אותו יחפים והרגלים מתחפרות עמוק בחול ובסטיגמות. אחרים הוסיפו, עם מעט יותר ריספקט, "מאמן נוער מנוסה".
בני לם יכול היה להישאר באזור מחלקות הנוער, ממלכה שהוא מכיר ושולט בה היטב, לעשות על אוטומט את מה שהוא עושה 25 שנה. פה לחטוף קללה מהורה זועם, שם לקבל חיבוק קבוצתי אחרי אליפות, פה בירה על החוף עם חבר מפעם, שם שאגת ניצחון אחרי גול של בחור עם זיפים וכרס קטנה.
אבל אז אייל סגל קרא לו. מכבי נתניה תקועה עמוק בתחתית, תחזור הביתה. לם התלבט, אבל בסוף חזר ואיתו חזר השיגעון. רביעייה למכבי ת"א, שלישייה למכבי חיפה, עוד אחת לבאר־שבע ואוהדים שמזנקים מהטריבונה ומדביקים למאמן בוסה על הקרחת. הרומנטיקה מתה? בני בום מביא לכם אותה בבעיטת פאלש ישר מהאייטיז אל תוך הפרצוף, כולל הדיבור הנלהב שלא מזיע ממאמץ לשמור פאסון, כולל הצהרות מפוצצות, ונראה אותך לא מתפוצץ אחרי גול טיקי־טקה עם 16 מסירות ובום לרשת של יריבה שנואה.
בקאמבק המופלא שלו למכבי נתניה בני לם לא רק הגשים חלום נעורים, הוא הוכיח שגם בגיל 63 אתה יכול לנפץ ערימה של סטיגמות ולהפוך לתגלית העונה.
כל המחלות בחבילה אחת | עמיר פלג
הברדק: בית"ר ירושלים, בנוהל
אין כמו אירועי התאריך העגול 2.2.22 כדי להציג את הכדורגל הישראלי במלוא עליבותו ותחלואיו. שבועיים אחרי הצהרתו של התמהוני התורן סטפן מלול - "אני רוצה להפוך את בית"ר ירושלים לאחת מחמש הקבוצות הגדולות ביותר באירופה" - חתם שרון מימר על חוזה במועדון, עד תום העונה. בהמשך התברר שזה היה חוזה עד תום האימון.
הנה התקציר: היו"ר אלי אוחנה בחר במימר, אך ענייני ערבויות ובקרה הצריכו קומבינה. אז משה חוגג, כך דיווחו מקורבים למקורבים, ימכור לידידו ג'קי בן־זקן את הזכויות על ירדן שועה ואביאל זרגרי, שיועברו למ.ס אשדוד תמורת הלוואה בסך 5.5 מיליון שקל. את שני השחקנים, אם כבר שאלתם, בכלל לא שאלו. בסוף הרעיון לא צלח, וחוגג, שמלכתחילה לא רצה את מימר, קיבל במתנה מברק אברמוב את יוסי אבוקסיס.
אז מה היה לנו? מאמן שהעביר אימון ונזרק; טפלון שנדבק לכיסאו והביא מאמן למרות שהבוס שלו כבר לא ספר אותו; בעלים שמתמודד עם חשדות פליליים מגוונים, נעלם מהשטח, אך ממשיך למשוך בחוטים; חבר שלו, נוכל שישב בכלא בגין עבירות מרמה חמורות, וממשיך לעשות במועדון מליגת העל כבתוך שלו; מסעדן שעשה סיבוב על קבוצה קטנה מת"א, וסידר ג'וב לחבר שלו; ומאמן כושל מהליגה השנייה שברח מהשכונה הטובעת והפך למציל.
וכל זה במועדון חשוך, שהבעיה החמורה ביותר שלו היא ממש לא הקושי להשיג ערבויות, אלא הפחד להחתים ערבים.
הסמל שנקרא לדגל | שי מוגילבסקי
המהפך: אליניב ברדה מחליף את רוני לוי
ספק אם מישהו בהפועל באר־שבע פינטז על פתיחת עונה טובה כל כך. הסיבוב הראשון תחת רוני לוי הסתיים בלי אף הפסד (תשעה ניצחונות, ארבעה תיקו), דבר שאף מאמן בתולדות המועדון לא השיג, אפילו לא ברק בכר בשלוש עונות האליפות.
ולמרות זאת, רבים מהאוהדים נרתעו ואף סלדו מהאיש על הקווים. הם לא אהבו את הכדורגל שלו, וגם כשהיו במקום הראשון לא האמינו שהוא באמת מסוגל להביא להם אליפות. התקרית בסוף אוקטובר, אז נצפה מסנן "אפסים" לכיוון הקהל (הוא ניסה להסביר שהתכוון לאוהדי נתניה שקיללו אותו), סימנה את תחילת הסוף. כעבור ארבעה חודשים, כשגם התוצאות הידרדרו, האוהדים כבר הצביעו ברגליים. הפור נפל, לוי פוטר, אליניב ברדה נקרא לדגל.
נכון, היו משחקים שבהם חוסר ניסיונו של המנהל המקצועי שהוסב למאמן הורגש מאוד ועלה לקבוצתו בנקודות, אבל בשורה התחתונה ברדה הצליח. הוא ליכד את האוהדים והדליק אותם מחדש, הוא העיר את השחקנים והוכיח שהם מסוגלים לשחק כדורגל התקפי ויפה לעין, ואפשר בהחלט לקבוע שבאר־שבע הציגה תחתיו את משחקיה הטובים ביותר מאז ימי בכר הקסומים.
ברדה ניצח את מכבי ת"א פעמיים תוך ארבעה ימים, בליגה ובחצי גמר הגביע, וסימן וי גם על מכבי חיפה, שתחכה לו שוב מחרתיים בטדי. אחרי שהיה אחד מאדריכלי שלוש האליפויות הרצופות, כולן בבאר־שבע - מאלונה ועד הטריבונה - מחכים שהוא יוביל את האדומים גם להנפת גביע ויוסיף עוד פרק נפלא באגדה שכבר נכתבה.
הם מרביצים גם לנכים | דביר רשף
התופעה: אלימות האוהדים משתוללת
אלימות נגד נכים, זריקות אבנים בין מחנות אוהדים, הכאת שחקנים וגם סתם אלימות "רגילה". כמות אירועים שמספיקה לעשור שלם, נכון? לצערנו, כל זה קרה רק העונה, וליתר דיוק, תוך חודש אחד. אנחנו מצליחים לשבור את השיאים של עצמנו, והריבית כואבת.
היציעים בכדורגל הישראלי הפכו לשדה קרב של ממש, ומשפטים כמו "זה רק קומץ" נראים כמו בדיחה עצובה. ל"רוב השפוי", עוד ביטוי מעצבן, מתחיל להימאס. תשאלו את האוהדת הנכה של בית"ר ירושלים, שכל חטאה היה לעודד את הקבוצה בניגוד להחלטת ארגון לה פמיליה, שחלק מהם בתגובה הסתערו עליה ועל חבריה והכו אותם ללא רחמים.
"הוא אמר לי שאין מקום לנכים כאן, ואז נתן לי בעיטה חזקה ברגל הפגועה ודחף אותי על הכיסאות", היא סיפרה בבוקר שלמחרת. התוצאה הייתה החמרת הנכות שלה ולילה בבית החולים. יופי של מתנת יום הולדת 23 עבורה. וגם יופי של תגובה של לה פמיליה: "הארגון מגנה בכל תוקף אלימות ביציע בין האחים". מעניין מה דעתם לגבי אלימות באופן כללי.
החלק הכי עצוב בכל הסיפור הוא שזו כאמור ממש לא תקרית בודדת, אלא אחת מתוך רשימה ארוכה ומתסכלת. המינהלת וההתאחדות, שני הגופים שאחראים על הכדורגל שלנו, בוחרים לטמון את הראש בחול, לבקר את המועדונים ולא לנקוט ענישה פרטנית קשה נגד אותם מתפרעים. ניפגש בהתפרעות הבאה.
שריקות בוז | נדב צנציפר
ההזיה: אדי גוטליב מותקף על ידי אוהד ומורחק
לא מעט שופטים בליגת העל הציגו העונה יכולת של ליגה לאומית, ואם רוצים לבחור רגע אחד שמסמל זאת אפשר לחזור אחורה לספטמבר במושבה. במהלך תוספת הזמן במשחק בין מכבי פ"ת להפועל ת"א פרץ אוהד אדום למגרש ודחף את רז טוויזר. הוא התקרב בצורה מאיימת גם לעבר אדי גוטליב, שעשה את העבודה של המאבטחים שנרדמו בשמירה ובלם אותו. עידן לייבה, בתגובה, שלף לו את הכרטיס האדום ההזוי של 2021/22.
האירוע, שהזכיר את תקרית פואד־זהבי מ־2014, הסעיר את הכדורגל הישראלי. “אם זה היה סכין, גם אז היו אומרים שגוטליב תקף אוהד?", כתב הבלם סטורי זועם, "מה צריך לקרות כדי ששחקנים ירגישו בטוחים על הדשא?".
גורמים רבים בכדורגל הישראלי שלחו מכתבים לבית הדין המשמעתי כדי לבטל את ההרחקה. אפילו שחקנים התגייסו לקמפיין ואיימו לא להופיע למחזור שאחרי, אבל שום דבר לא עזר, והערעור שהגישה הפועל ת"א לבית הדין העליון נדחה. "החלטות שופט, גם אם מוטעות, הן לעיתים סופיות ואינן ניתנות לערעור", נכתב, ונשיא בית הדין הוסיף כי אין לו כל סמכות לדון בהחלטות שיפוט שניתנו במהלך משחק.
בהתאחדות טענו כי הם פועלים לשינוי התקנון כדי שבעתיד יהיה ניתן לאפשר לבטל אדום במקרים קיצוניים, כמו שקורה בליגות אחרות באירופה. אבל את כתם ההרחקה הזו, את חוסר שיקול הדעת, אי אפשר יהיה למחוק כל כך בקלות. גם לא את שאר העונה של יתר אנשי המשרוקית.
צוחק מי שצוחק אחרון | משה מרקוס
דמות הקאלט: זיו אריה מוסיף עניין לליגה
אמרו עליו שהוא מדבר שטויות, שהראיונות שלו הזויים, שהוא לא יודע לספור עד שש, שהוא עושה צחוק מעצמו - אבל צוחק מי שצוחק אחרון, ובמקרה שלנו זה זיו אריה.
הוא לא חדש פה בנוף. עכברי הכדורגל הישראלי זוכרים אותו כמאמן קבוצת הנוער של מכבי ת"א ואחר כך בבוגרים של קבוצות ששינו את השם שלהן, בית"ר ת"א/רמלה והפועל קטמון. אבל הוא לא השתנה. הראיונות שלו אחרי משחקים היו תמיד מעניינים כי הם היו אמיתיים, גם אם פרשנים באולפנים אהבו ללגלג עליו (מה עדיף, מאמנים צנונים שמדקלמים קלישאות?). העונה הוא הוסיף לרפרטואר שלו קלאסיקה כמו קריאת מכתב תמיכה שקיבל ("זיו אריה היקר, קוראים לי נטע ואני בן ארבע היום ומאז שאני בן חודש אני הולך לכל המשחקים של הפועל. אבא שלי כותב את המכתב כי אני עוד לא למדתי לכתוב"), ואמירה כמו "עלינו עליהם בכל הפרמטרים" אחרי הפסד 3:1 בבאר־שבע. השיא היה כמובן שיתוף של שישה זרים בו־זמנית בדרבי, מה שעלה להפועל ירושלים בהפסד טכני.
דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: את התוצאות בשטח. למזלו היה לו בוס כמו שי אהרון, גם הוא דמות יוצאת דופן בכדורגל הישראלי, שנתן לו קרדיט בלתי נגמר - וזה הצליח לו. קודם כל, אריה בן ה־50 הוא המאמן היחיד בשתי הליגות העליונות עם רצף נוכחי של שלוש עונות באותה קבוצה. כן, הוא אפילו יותר ותיק מברק בכר. שנית, הקבוצה שלו, שהייתה המועמדת מספר אחת לירידה, שרדה בכל זאת והקדימה שם כמו מכבי פ"ת, והיא עשתה זאת עם סגל שחקנים שהוא הכל חוץ מנוצץ.
ארבעה משחקים, שישה מורחקים | שמעון אלבז
היריבות: מכבי חיפה - הפועל באר-שבע
עד לפני עשור לא היה במפגש בין מכבי חיפה להפועל באר־שבע אף אלמנט של יריבוּת אמיתית. שתי קבוצות בכירות, עם המון אוהדים והיסטוריה, אבל בלי אש מטורפת, כי לא הייתה סיבה. הריחוק הגיאוגרפי וחוסר התחרותיות של באר־שבע במשך עשרות שנים לא היו כר פורה לכעס או למתיחות יוצאי דופן. אבל לאט־לאט זה נבנה, צבר את העצבים שלו, וכעת המשחק הזה מחזיק בפוטנציאל נפיץ בכל פעם ששריקת הפתיחה נשמעת.
המפגשים ביניהן העונה היו טעונים מאוד, לאור העובדה שמדובר היה בקרבות אליפות לכל דבר ועניין. השטח בוער בכל גזרה – הקהל, השחקנים, אפילו הספסלים שמתעמתים ללא הרף. יש שם גם סיפורי רקע, כמו ברק בכר שעשה את הפריצה הגדולה בבאר־שבע ועבר לחיפה, או הסמל הירוק אריק בנאדו שהיה בצוות המקצועי של הקבוצה מהנגב (עד שעזב יחד עם רוני לוי המפוטר). וכך, בכל אחד מארבעת משחקי הליגה בין הקבוצות העונה היה לפחות מורחק אחד (שישה בסך הכל), כשהזכור מכולם כמובן נשלף לרז מאיר בחדר ההלבשה בגלל קללות לבנאדו.
יריבוּת ספורטיבית היא דבר מבורך, אבל העניין גלש מעבר לגבול הטעם הטוב. אנחנו חברה אלימה מדי, וגם במקרה של חיפה ובאר־שבע מצב של לחץ ודריכות קיצונית לא מתועל למקומות טובים אלא לקללות, דחיפות ועבירות ברוטליות. השחקנים משני הצדדים איבדו את הראש ושכחו שזה כדורגל. בואו נקווה שבגמר הגביע נקבל יותר הגינות ושקט.
כרטיס אדום, טיול צהוב | רז שכניק
ההשפלה: 0:5 למכבי ת"א בדרבי
זה התחיל פושר מאוד, למרות האבוקות הלוהטות, והפך אפור כמו מלאדן קרסטאיץ' כשהוא שומע את השם ולאדן איביץ'. אבל לפעמים בדרבי כל מה שצריך זה רסיס של חוסר שליטה כדי לקבל טוויסט בוהק בעלילה. וזה בדיוק מה שקרה בחודש שעבר, בדרבי השלישי של העונה. שי אליאס ירק על אנריק סאבוריט רגע לפני סיום המחצית, הפועל ת"א נשארה בעשרה שחקנים - ומפה היה ברור שמכבי לא תקלקל לעצמה את הסטטיסטיקה המופלאה: 0 הפסדי ליגה ב־22 דרבים מאז 2014.
אלא שאיש לא חזה את ההתפוצצות שתגיע במחצית השנייה, בעיקר כי מכבי של העונה היא החלשה ביותר בעשור האחרון והפער האיכותי בינה לבין הפועל קטן בהתאם. מצד שני, זו גם מכבי הכי לא צפויה באותה תקופה וכשזה מתחבר פתאום, בבת־אחת, ההשלכות עלולות להיות קטלניות גם בתוך המון אדם החוגג אליפות בסמי עופר.
הכנפיים של מכבי התחילו לדבר עם מסירת קוורטרבק של סטיפה פריצה לג'ורג'ה יובאנוביץ', שהחליק באלגנטיות את הראשון. אבל ההרגשה שמשהו יוצא דופן עומד להתרחש קיבלה את הטריגר שלה בשער של אבי ריקן, שהובקע ישירות מנקודת הקרן עם עזרה גדולה של השוער סרנבסקי. הפועל התפרקה מנטלית לחלוטין, ופתאום ראינו איזו שפה בדיוק דובר קרסטאיץ'. היריבה הייתה חלשה, אבל זו שמולה שיחקה כדי ליהנות. היה שם כדורגל מהיר, חכם, מרהיב לעיתים.
זו הייתה הפעם היחידה בליגת העל שבה קבוצה כבשה חמישייה במחצית אחת, והדרבי של אפריל 2022 נכנס לקלאסיקה לצד שתי החמישיות הצהובות האחרות בהיסטוריה של היריבוּת העירונית. רגע של אושר כמעט בודד בעונה דהויה במיוחד. והרצף? אתמול הוא כבר עלה ל־23.
פורסם לראשונה: 10:34, 22.05.22
