מצד אחד זה סיפור על ילד מדימונה, שהצליח לשבור את המחסום הפריפריאלי ולהפוך לכדורסלן לגיטימי בבוגרים, מצד שני הרדיפה הזאת עלתה לו בשחיקה ובפרישה ממשחק כבר בגיל 24. את השם אריאל נבון (1.80 מ') יכול להיות שאתם זוכרים מנבחרת העתודה של 2017, זאת שהחלה ברצף הפודיומים באליפויות אירופה עד גיל 20 של ישראל (2020-2017), שסיימה עם מדליית הכסף, אבל הסיפור שלו מתחיל הרבה קודם לכן.
לכתבות נוספות במדור מכת ברק
נבון נולד בלוס אנג'לס ("הייתי הולך למשחקים של שאקיל וקובי בלייקרס, וככה התאהבתי במשחק"), בגיל 7 הגיע לישראל עם משפחתו שהתמקמה בדימונה. הוא החל לשחק בקבוצה המקומית ובכיתה ז' על מנת להתקדם עבר להפועל באר שבע. עד כיתה ט' היה עושה באופן יומיומי את הנסיעות מדימונה לב"ש, עד שעבר עם אמא שלו להתגורר בעיר.
המעברים לא הסתיימו שם. "בכיתה י"א עזבתי למרכז, למכבי הוד השרון, כי רציתי להיחשף יותר", מספר נבון, שהתגורר בפנימייה בתיכון מוסינזון. "רציתי להתחרות ברמה יותר גבוהה עם שחקנים מהמרכז. הרגשתי יותר מדי בנוח בב"ש. קיבלתי החלטה די אמיצה, אף פעם לא גרתי לבד לפני כן".
שנה אחת בהוד השרון הספיקה לו, ומשם עבר לפנימייה של הפועל תל אביב בכפר הירוק וסיים גיל נוער במדים האדומים. "בהפועל התחלתי להבין לראשונה מה זו מקצוענות, אימוני כושר, פילאטיס, אימונים אישיים. נתי כהן היה המנהל המקצועי באותו הזמן במועדון, ואני חייב לו המון. גם לגיא גפני, מאמן היכולות הגופניות, ששינה לי את הגוף", הוא נזכר.
הנדידה של נבון המשיכה. הוא חזר דרומה, הפעם כדי לשחק בשנת הבוגרים הראשונה שלו במכבי קריית גת תחת אותו נתי כהן. "אמנם לא שיחקתי, וידעתי את זה מראש, אבל כן היה חשוב לי להתאמן שם, להיות בעשירייה באימונים עם שחקנים כמו מאיר טפירו. למדתי ממנו המון. עד הגיוס שיחקתי שם".
אחרי עונה הוא ירד לליגה הלאומית ושיחק במדי א.ס רמת השרון. אם תרצו עונת הפריצה שלו. לצערו הקבוצה ירדה ליגה, אבל הוא קיבל זימון לסגל הרחב של נבחרת העתודה. צריך להבין, זאת הייתה אחת הנבחרות היותר מרשימות של ישראל עם תמיר בלאט, יובל זוסמן, רועי הובר ונתנאל ארצי. ונבון הצליח למצוא את מקומו.
"האמת שבכלל לא רציתי להגיע לאימונים. הייתי פצוע מאוד אחרי העונה עם א.ס רמת השרון, וגם שחוק מהנסיעות מהבית שלי בבאר שבע לרמה"ש. אבל אנשים אמרו לי שאני מטומטם אם לא אלך. הגעתי בלי יותר מדי ציפיות, אבל נתתי הכל והמשיכו לזמן אותי. אפילו היה שלב בהכנה שנפצעתי במפשעה וחשבתי שזהו ינפו אותי, אבל זה לא קרה ונתנו לי את הצ'אנס", הוא מוסיף.
בדיעבד הבנת איך הצלחת להיכנס לנבחרת?
"באימון הראשון תחת עודד קטש הגעתי לטרוף כדי להוכיח לו. לחצתי בהגנה, לא נתתי למי ששיחק מולי לנשום. הרגשתי מהאנרגיות שלו שהוא התלהב ממני. אחרי האליפות אמרו לי שבסיום אותו אימון קטש כבר אמר שאני יוצא לאליפות כי אני משתלב מצוין בשיטה שלו".
נבון היה טוב מאוד באליפות שנערכה בכרתים. הוא עלה מהספסל והביא איתו אנרגיות חדשות. משחקו הטוב ביותר היה ברבע הגמר מול איסלנד בו קלע 15 נקודות, ואת הטורניר סיים עם ממוצע של 7 נקודות ב-17 דקות. "כל החוויה של הנבחרת הייתה מטורפת בשבילי. הכל היה וואו. ברגע שאתה שם את המדים של הנבחרת, עד שזה לא קורה אתה לא מעכל מה זה. הפציעות כבר לא עניינו אותי למרות שהייתי גמור פיזית. האדרנלין גרם לי לשכוח הכל. יש לי המון סיפורים משם. יצא לי לשמור על סביאטוסלב מיכאיליוק מאוקראינה, ששנה אחרי פתחתי טלוויזיה וראיתי אותו פתאום משחק בלייקרס (עדיין משחק ב-NBA). ואני, מי אני? באתי מדימונה. מצד שני, במשחקים עצמם בכלל לא חשבתי על זה".
אבל בניגוד לאחרים בנבחרת, נבון לא הצליח לתרגם את ההצלחה שלו באליפות אירופה לקריירה שתרקיע שחקים. הטעות הכי גדולה שלו הייתה דווקא ההחלטה לחתום בגלבוע/גליל: "התחלתי את העונה שאחרי האליפות עם העתודה בעפולה, אבל המאמנים התחלפו, לא באתי לידי ביטוי וביקשתי לעזוב. בדיוק באותו הזמן הפועל ב"ש, ששיחקה בלאומית, חיפשה גארד והתאמתי לה. עליתי איתם ליגה, אבל לא נשארתי. חתמתי בגלבוע/גליל כי זה מקום שידוע בגידול שחקנים וגם אריאל בית הלחמי אימן שם. כשאני מסתכל על זה היום הייתי צריך לשחק עוד שנה-שנתיים בלאומית. לא הייתי בשל עדיין לליגת העל".
בגן נר הוא מיעט לשחק (8.1 דקות ב-23 משחקים), ובקיץ 2019 חזר ללאומית כשחתם באליצור אשקלון. "בנו שם קבוצה מצוינת עם רוברט רות'בארט ופול דילייני, כשהמטרה הייתה לעלות ליגה". אלא שכבר במשחק ההכנה הראשון התוכניות השתבשו. "פרקתי את הכתף ובדיעבד התברר שיש לי קרע גדול מאוד. הייתי צריך לעבור ניתוח וגמרתי את העונה. זאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי. הגעתי אליה עם ציפיות אדירות, והכל התנפץ. במשך חודשיים הייתי בדיכאון", הוא נזכר, אבל גם מספר איך התאושש. "עם הזמן שעבר התחלתי להבין שהכל בסדר ויש חיים מחוץ לכדורסל, שזה לא כזה נורא".
את הזמן הפנוי שנוצר לו התחיל למלא נבון באהבה הנוכחית שלו - אימון ילדים. "חבר סיפר לי על פרויקט שנקרא 'מנהיגות קולעת' בבית ספר בקריית גת. הם חיפשו מאמן, וזה התאים לי מאוד. זה פרויקט מדהים, אתה עובד עם ילדים מכיתה ז' עד ט' במצב סוציו-אקונומי נמוך, ילדים מדהימים. יש שני אימונים בשבוע ועוד יום אחד שמעבירים להם פעילות עם ערך מסוים. מהר מאוד זה דיבר אליי, במיוחד הקטע של לעבוד עם ילדים שצריכים הכוונה. במובן מסוים זה עזר לי נפשית להירפא מהפציעה. הרווחתי המון בשנה הזאת".
באותו שלב נבון עוד לא ויתר על קריירת המשחק שלו: "חתמתי בקיץ הקודם בהפועל חבל מודיעין וחזרתי לשחק. במקביל המשכתי עם האימון בקריית גת. לאט לאט, גם בגלל הנסיעות מהבית שלי בב"ש לשוהם, שם נערכו האימונים של חבל מודיעין, התבשלה לי בראש המחשבה שאני לא רוצה לשחק יותר כדורסל".
למה?
"גם הנסיעות, השגרה השוחקת וזה שאתה לא באמת עושה הרבה כסף. זה כמובן לא הכי חשוב בחיים, אבל אני אוטוטו בן 25 וחושב על היום שאחרי. עוד לא הייתי סגור על זה לחלוטין ועוד ניסיתי העונה לשחק במכבי מעלה אדומים בליגה השנייה".
ומה קרה שם?
"הייתי שם תקופה קצרה, וסופית ירד לי החשק מהמשחק. אני לא יכול להגיד שפרשתי לגמרי, אולי ארצה לשחק בעתיד, אבל עכשיו זה לא בראש שלי, אני במקום אחר".
נבון פספס הזדמנות להיות היום עם תואר מחזיק גביע המדינה. "קצת אחרי שעזבתי את מעלה אדומים אורן אהרוני מבני הרצליה התקשר אליי ורצה שאגיע. הם חיפשו שחקן שיעלה לכמה דקות מהספסל. אפילו התאמנתי איתם פעמיים, אבל מנטלית כבר לא הייתי שם. הם גם לא יכלו להציע לי מגורים ורצו שאשכור דירה באיזור. זה כבר לא התאים לי".
כל הזמן הזה, ולא ניסית לחזור לשחק בהפועל ב"ש בה גדלת, עיר שאתה גר בה?
"גם בב"ש הציעו לי להגיע, אבל קשה לי להיות מחויב לקבוצה כשאני לא שם ב-100 אחוז. אני שלם עם ההחלטה הזאת. זה כבר לא החלום שלי יותר, אני לא בן 19-18. אני סובל פיזית, לא התאוששתי מהפציעה בכתף".
כרגע, נבון גם לומד במטרה להתקבל לאוניברסיטת בן גוריון ("עוד לא החלטתי מה אני רוצה ללמוד"), ובמקביל לפרויקט של מנהיגות קולעת גם מאמן אישית ילדים בב"ש. "זה משהו שאני מאוד אוהב, אפילו יותר מלאמן בקבוצה. זה תחום שאני רואה את עצמי מתפתח בו מאוד", הוא מספר.
רגע לפני סיום הראיון לנבון יש בקשה: "אני חייב שנדבר קצת על אמא שלי. היא באמת הסיבה שהצלחתי לשחק ולהגיע לנבחרת העתודה ולקריירת בוגרים, הכל בזכותה. היא דחפה אותי מגיל צעיר. אני בן יחיד והיא אם חד הורית ומפרנסת יחידה. היא עברה המון בחיים. היא יכולה הייתה לדרוש ממני להישאר קרוב אליה, אבל עשתה בדיוק להפך. לא מנעה ממני לצאת למרכז, לגור בפנימיות כדי להגשים את החלום שלי. היא אפילו הייתה מגיעה לכל המשחקים שלי רחוק מב"ש".
מה המסר שאתה רוצה להעביר לילדים מהפריפריה כמוך, שחולמים להגיע לרמות הגבוהות?
"בתקופה שגדלתי בדרום כל העניינים של נבחרות צעירות היו בגדר חלום. המסר שלי אליהם זה שיאמינו, כי הכל יכול להיות. תסתכל עליי, אני 1.80 מ', תמיד אמרו שאני נמוך מדי. אבל היום כשאתה מסתכל על ה-NBA, יורוליג וגם ליגת העל, יש לא מעט שחקנים נמוכים שמצליחים. אישית חוויתי את זה עם תמיר בלאט בעתודה. הוא מחפה על כל כך הרבה דברים בזכות מוח הכדורסל שלו. הגובה אצלו בכלל לא פקטור. מבחינה אישית, אני יכול להגיד לאותם ילדים שקודם כל ישמרו בהגנה, ואז אוטומטית מאמנים יסתכלו עליהם יותר ויסמכו עליהם. אחרי זה שישלבו עם זה את ההתקפה. ועוד משהו חשוב זה לעבוד נכון. עד כיתה י"ב לא ידעתי לעבוד נכון. זה יכול לעזור מאוד לשחקנים צעירים להתקדם".
