לא רק שההדחה בסיבוב הראשון של לברון ג'יימס, קווין דוראנט וסטף קרי (האחרון כבר בשלב הפלייאין) סילקה מהפלייאוף את שלושת האייקונים העיקריים של העשור הקודם ב־NBA, אלא שהיא גם מסמנת את הורדת המסך על עידן הסופר־טים – קבוצת העל שמצוידת בשורה של סופרסטארים.
דני איינג', שהביא את קווין גארנט וריי אלן לצידו של פול פירס בבוסטון כדי לזכות באליפות ב־2008, פתח את הדלת לתופעה שדי מקבילה לגלקטיקוס מהכדורגל. ההצלחה של איינג', כמו כל הצלחה, גררה אחריה עוקבים. לברון ג'יימס בנה שלוש קבוצות כאלו, גולדן סטייט זכתה בשתי אליפויות עם סופר־טים, קבוצות אחרות ניסו בפחות הצלחה.
5 צפייה בגלריה
אלטרנטיבה יותר שפויה לקונספט הסופר־טים. מימין לשמאל: יוקיץ' (דנבר), אדוארדס (מינסוטה) ואלכסנדר (אוקלהומה)
(צילום: USA TODAY Sports, AP Photo)
הקונספט שיקף את תרבות התקופה: ניצחונות, עכשיו. כרגע. בלי מחשבה על ההרס שתחולל סופת ההצלחה. העתיד מושכן. קבוצות היו צריכות לעבור תהליך שיקום ארוך כשחלון ההזדמנויות לאליפויות עבור הכוכבים נסגר. אפשר לנתח פה את מה שקרה לקלילבנד, מיאמי, יוסטון וברוקלין אחרי שאבק הכוכבים התפזר מהן. אבל מספיק להסתכל על פיניקס של השנה: מועדון שתקוע בברוך כלכלי מבחינת תקרת השכר, אין לו בחירות דראפט, והתקוות שלו להצלחה עמוקה בפלייאוף הסתיימו בהשפלה של ארבעה משחקים מול מינסוטה.
מינסוטה, וגם האלופה דנבר (שהעיפה את הלייקרס), דאלאס, ניו־יורק ניקס, אוקלהומה סיטי ובמידה מסוימת גם אינדיאנה הן המודלים החדשים לבניית קבוצה. אלטרנטיבה יותר שפויה לקונספט הסופר־טים. הרכב שיש בו היררכיה ברורה לגבי מי הכוכב הראשי של הקבוצה, הרכבת סגל שתפור למידותיו ובצורה שתמקסם את הכישרון שלו, בנייה דרך בחירות דראפט שמעידות על מערך סקאוטינג מעולה, והחתמה של שחקנים ותיקים במשכורות נורמליות, בלי לוותר על בחירות דראפט עתידיות.
אנטי-לברון
האליפות של דנבר בשנה שעברה היא דגם משובח של התפיסה הזו: נתנו לניקולה יוקיץ' את האפשרות להתפתח לכוכב־על במשך כמה שנים תחת אותו מאמן, בנו סביבו קבוצה עם עוד כוכב אחד שמבין את המקום שלו (ג'מאל מארי), הביאו שחקנים בבחירות טובות (מייקל פורטר ג'וניור) או בהעברות (ארון גורדון), החתימו שחקנים ותיקים במשכורות שלא העיקו על תקרת השכר ומס המותרות, ועדיין הצליחו להזרים דם צעיר למועדון דרך הדראפט.
טופ 5 לה ליגה: בעיטה חופשית ושלושער
(באדיבות one)
יוקיץ', הכוכב החדש של הליגה והאיש שכולם ינסו בחודשיים הקרובים להדיח מכס האליפות, הוא לא רק המודל. הוא מייצג קונספט חדש, תרבות אחרת, סבלנית יותר. מבחינות רבות, הוא האנטי־לברון, האנטי־פרימדונה. אם רוצים לתרגם את זה לפרקט, צריך לחזור למשחקים השני והחמישי בסדרה נגד הלייקרס. שניהם הוכרעו בשניות האחרונות מסלים של מארי. למרות שההיררכיה בינו לבין יוקיץ' ברורה, מארי זרק את הקליעות המכריעות הללו. יוקיץ' בא לחסום לו כמו אחרון הפועלים.
יוקיץ' והכוכבים החדשים של הליגה מסמנים לא רק את סוף עידן הסופר־טים, אלא גם את סופו של עידן פולחן האישיות. הם ערכו לליגה ניתוח להסרת אגו.
הכוכבים שרצו להחליט
צריך להבדיל בין התפקידים של דוראנט וג'יימס לבין התפקיד של קרי בתקופת המעבר הזו. קרי שיחק באותו מועדון, והוא היה שחקן כדורסל בלבד. הוא לא היה מעורב או אחראי להחלטות מקצועיות. דוראנט וג'יימס טישטשו את הקווים הללו. הם רצו להיות ג'נרל־מנג'רים ולהחליט מי יאמן ואילו שחקנים יגיעו.
דוראנט החליף קריירה לצד שחקן של פעם בדור (קרי) בקריירה לצד שחקן שעסוק בתיאוריות קשר באינסטגרם (קיירי ארווינג, שדווקא התקופה הקצרה שלו בדאלאס, ככינור השני ללוקה דונצ'יץ', רומזת על שינוי). ואם זה לא הספיק, הוא גם דחף להביא את ג'יימס הארדן להשראה. לברון הביא ללייקרס את ראסל ווסטברוק, גוש אנרגיה במצב צבירה של אגו טריפ, וכמעט 50 מיליון דולר לשנה כדי לעלות מהספסל.
קרי בחר בדרך של הפרדת רשויות. זה הבטיח לגולדן סטייט המשכיות ופוליסת ביטוח מפני התפרקות כללית ברגע שהשלד יתפרק, וזה נתן לו עוד ועוד אופציות לתחרותיות דרך העברות ובחירות דראפט. הבדל נוסף הוא היעדר האגו של קרי, שנתן לדוראנט את הקבוצה בשלוש השנים שבהן שיחקו יחד. אם יש חוט שעובר דרך כל כוכבי העל החדשים בליגה – יוקיץ', אנתוני אדוארדס ממינסוטה, ג'יילן ברנסון מהניקס, דונצ'יץ' בדאלאס, שיי גילג'ס־אלכסנדר באוקלהומה – הרי שמדובר בשחקנים שתהום פעורה בין היכולות והמספרים שלהם לבין האגו המגוהץ שלהם.
בלי שעון חול
מינסוטה, אולי האיום העיקרי על השאיפה של דנבר לזכות באליפות שנייה ברציפות, היא דוגמה מעולה לבניית סגל: בחרו את אדוארדס לשפיץ של ההיררכיה, ומהרגע ששיכנעו את קארל־אנתוני טאונס שכינור שני מתאים לו יותר (וכי אדוארדס ייתן לו מספיק מקום וחלל לנגן), התחילו בבניית קבוצה. לא פלא שאת האחריות על הרכבת הפאזל הפקידה מינסוטה בידיו של טים קונלי, שהגיע מדנבר.
אחריהם זה כבר הפך לבניית פאזל: הביאו את רודי גובר לשמור על הטבעת, את מייק קונלי להנהיג ולווסת את התנועה, החתימו את אדוארדס, ג'יידן מקדניאלס, ונאז ריד (השחקן השישי של השנה) על חוזים ארוכי טווח, ולא שמו אקדח מחובר לשעון חול לרקה של צוות האימון. קונלי הפך את הטי־וולבס למועמדים לאליפות לחמש השנים הקרובות לפחות. הוא בנה סגל עם היררכיה מובהקת, עם שחקנים שמשלימים אחד את השני מקצועית בצורה מושלמת ומתאימים אחד לשני מבחינת אישיות.
המעבר מהסופר־טים לקונספט חדש מסמל גם את המהפך שעבר על סם פרסטי, הג'נרל־מנג'ר של אוקלהומה וככל הנראה המנהל הכי מוכשר, בעל חזון ואמיץ בליגה. פרסטי בנה סופר־טים באוקלהומה באמצעות הדראפט (דוראנט, הארדן ו־ווסטברוק). כשהחבילה הזו התפרקה, פרסטי לחץ שוב על הכפתורים כדי לחבר את ווסטברוק לפול ג'ורג', רק כדי לעוף בסיבוב הראשון של הפלייאוף ב־2019.
משם, פרסטי לוקח את הזמן כדי לבנות באוקלהומה סגל שיתחרה תוך זמן קצר על התואר, תוך שהוא שומר ואוסף בחירות דראפט שישאירו את הקבוצה תחרותית לאורך זמן. הוא נותן את ג'ורג' לקליפרס כדי לעצב את גילג'ס־אלכסנדר כעוגן של הקבוצה (פלוס בחירות דראפט עתידיות), הוא מביא את לוגנץ דורט ואייזיאה ג'ו משוק השחקנים החופשיים אחרי שכל קבוצה אחרת כבר ויתרה עליהם, והוא בוחר מעולה בדראפט. הוא לא מפספס בבחירות הגבוהות (צ'ט הולמגרן), בבחירות בחו"ל (ג'וש גידי), או בבחירות משלהי הסיבוב הראשון או הסיבוב השני (ארון וויגינס וג'יילן וויליאמס).
לבוסטון יש מודל דומה (אם כי כזה שבנוי להצלחה הרבה יותר מיידית), לניקס עם ברנסון יש את אבן הפינה שסביבה היא בונה את המועמדת לאליפות שלה (למרות שבעטו בדלי בצורה מפוארת, כשאיבדו יתרון באופן שלומיאלי והפסידו לפילדלפיה במשחק שבו היו יכולים להבטיח את הניצחון בסדרה). כשהניקס הריחו הזדמנות לאיים על התואר כבר השנה, הם לא היססו לפעול באגרסיביות בשוק השחקנים החופשיים באמצע העונה.
האליפות של דנבר בשנה שעברה, תוך שהיא רומסת את הלייקרס בארבעה משחקים, סימנה את המהפך בנרטיב של הליגה. המהפך הזה, שכולל תחרות פתוחה על האליפות מצד חמש קבוצות לפחות, קיבל השנה חותמת רשמית.
פורסם לראשונה: 01:30, 02.05.24
