נבחרת ישראל נקלעה שלא בטובתה לדרג הראשון בליגת האומות. ולצד הכבוד הגדול שבהימנות על אותו מועדון שבו חברות גם נבחרות צרפת, איטליה ובלגיה, ישנה, למרבה הצער, גם החובה לשחק מולן בפועל. זו יכולה להיות חוויה די מפוקפקת – ככה זה כשהגנה שאין לה יכולות להתמודד עם איומים בסדר גודל הזה חוברת להיעדר כל כוונה לנסות ולאתגר את היריבה. ביותר מדי מקרים בעבר, התמהיל הזה של נחיתות אובייקטיבית ופחדנות סובייקטיבית, ייצר משחקי אימים שהקפידו לחזור על עצמם – המחשבה שזהירות יכולה לכפר על פערי הרמות, הותירה את הנבחרת עם שתי ציפורים על העץ, גם בלי תוצאה וגם בלי צורה.
לזכותו של רן בן שמעון ייאמר – והדברים ניכרו גם במחצית הראשונה מול בלגיה שלושה ימים קודם לכן – שהוא לא חושב בקטן. הוא את הטעויות שלו עשה – יותר מדי ניסיונות להמציא את הגלגל עם שחקנים שלא בעמדות שלהם – אבל הוא גם עשה דברים שאחרים לא עשו לפניו. אז מה אם השחקנים שלו מדברים עברית ושלהם איטלקית, זה לא אומר שזה אוסר עלינו לעבור את החצי, שזה מונע מאיתנו לנסות וללחוץ גבוה כשאפשר.
בן שמעון כנראה מבין שאין תמהיל וזהירות מספקת שיאפשרו לרוי רביבו, שגיב יחזקאל, רז שלמה ועידן נחמיאס לשרוד 90 דקות מול איטליה בלי לחטוף אחד או שניים. זו גזרת גורל, אין מה לעשות נגד זה. מה שיש לעשות הוא רק לגבי מה שמעבר. ואת זה הנבחרת של בן שמעון ניסתה לעשות. בגמגום לפרקים, אבל ניסתה.
חיי המדף של הנבחרת
היות וזו עדיין נבחרת ישראל וההיא עדיין נבחרת איטליה, זה יכול היה לבוא לידי ביטוי רק באופן נקודתי – פה התקפה מתפרצת, שם חילוץ כדור בקרבת הרחבה של ג'אנלואיג'י דונארומה. זה לא היה הרבה באופן אבסולוטי, אבל זה היה המון באופן יחסי. מי שראה את הנבחרת של אלון חזן וגישתה הנפסדת, יודע להעריך את עצם הכוונה להישיר מבט גם אם מי שמנגד גבוה בראש. זה קשור בין היתר לאווירת הידידות המסוימת ששורה על הפורמט של ליגת האומות ותורמת לצמצום פערים, אבל לא רק.
זה החזיק מעמד 38 דקות עד לשער של דוידה פראטסי, כי אלו חיי המדף המקסימליים של נבחרת ישראל מול יריבות שכאלה – היא יכולה לדחות את הקץ, אבל לא למנוע את בואו. בשל כך, שער היתרון של האיטלקים לא צריך היה להיות סוף הסיפור, כי הסיפור של בן שמעון במשחק מלכתחילה לא היה התוצאה אלא הדרך אליה. זו לא פסקה, ואף התבהרה, במחצית השנייה.
2 צפייה בגלריה
השער השלישי של איטליה לא הגיע, אבל השער המצמק של ישראל דווקא כן. אבו פאני חוגג
(צילום: Attila KISBENEDEK / AFP)
הכניסה המתבקשת של אוסקר גלוך הוסיפה איכות באופן טבעי, וכך גם הגיע המצב הטוב ביותר עד כה, של יחזקאל. גם אם המחיר הוא לעתים איבוד כדור כמו זה שהוביל לשער השני, את גלוך לא צריך למדוד לפי מה שהוא לא מצליח לעשות עם הכדור, אלא להפך – במה שכן. יש מספיק שחקנים ישראלים שיכולים לאבד כך כדור כמוהו. אין עוד אחד, אולי פרט למנור סולומון, שגם יודע לעשות איתו דברים אחרים.
אם בקצות המגרש לא היו שערים, מולם אנחנו לא היינו יכולים להחמיץ והאיטלקים לא היו מסוגלים להבקיע, הכל היה באמת מרשים. היות והיו שערים, יחזקאל החמיץ ומויסה קיין כבש את השער השני, וכך החל גם המשחק הזה להידמות לרבים מדי שקדמו לו – עוד הפסד ותחושה של תבוסה מעבר לפינה. כך, אחרי קצת יותר משעה בהן כמעט והאמנו לנבחרת ישראל שזו לא שאלה של תוצאה, שוב נדד המבט אל השעון בתקווה שהדקות יעברו לפני שיגיע השער השלישי שלא יאפשר עוד להתמקד בכל השורות שקדמו לשורה התחתונה. הוא הגיע. ומה אתם יודעים – הוא אפילו הובקע על ידי מוחמד אבו פאני.
פורסם לראשונה: 08:17, 10.09.24
