דור פרץ איבד את מקומו בהרכב; ערן זהבי ירד לספסל וחזר ממנו עם כל הפאתוס הנלווה רק כדי לפספס את הפנייה להוליווד – הוא החמיץ פנדל והמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסיק; מילסון היה השחקן הכי חשוב בהתקפת מכבי ת"א ונעלם לאליפות אפריקה; בכנף ימין עדיין לא מצאו את השחקן המתאים, ואוטוטו חודש מארס – אושר דוידה טוב כמחליף ורע כפותח, יונס מלדה אפילו זה לא, והנרי אדו עדיין בגדר שמועה.
בהגנה, כך נדמה, הבחירה היא בין הרע לרע פחות – אנריק סאבוריט בדעיכה ברורה אך בהשוואה לקורוזיה של דריק לוקאסן, נראה שהוא דווקא משתפר; מימין לבלמים הפך אבישי כהן בתוך חודשיים מזה שמייתר את מאסון לזה שעידן נחמיאס, בלם בן בלמים, מייתר אותו; השוער הוא פשרה שמכבי ביצעה עם עצמה – קודם היא לא השתכנעה לגבי רועי משפתי, אבל רק לאחר שלא השתכנעה גם לגבי אורלנדו מוסקרה, ביצעה פרסה.
מכבי חזרה לנצח, אבל התפרים שמחזיקים את השלם שלה בולטים, גסים. ספק ואילוץ מוטלאים בה יחד לכדי הרכב שככל שהעונה מתקדמת לא הולך ומתחדד, מתעלה מעל לספק, אלא להפך – טובע בתוכו. מכבי ת"א של העונה היא מבחן כדורגל הפוך – קודם היו לה תשובות, וככל שהעונה מתקדמת היא מגלה את השאלות. מעטים העוגנים שיש לה. גבי קניקובסקי הוא אחד שניתן לסמוך עליו, מכונת כדורגל שאפשר להיות כמעט משוכנעים לגבי מה שייפלט מפס הייצור שלה – עבודה בלתי פוסקת באמצע, הצטרפות מקו שני, איומים מחוץ לרחבה, באמת חתיכה משמעותית בפאזל הלחץ של מכבי.
אבל גם קניקובסקי, כשהוא רוצה להרגיש בטוח, לאחוז במשהו כשסערה מתקרבת, תופס בידו של יוריס ואן אובריים. הוא הדבר הכי נטוע בקרקע במכבי, קבוצה שהעונה שלה מורכבת משני קטבים – מצד אחד, רצף של 12 ניצחונות, ומצד שני דימום של עשר נקודות יתרון בפסגה בזמן קצר במיוחד. או פסטיבל או סקנדל. או זהבי בקצב כיבושים של שיא כל הזמנים, או שער אחד ב-13 מחזורים. או פרץ שמזכיר את השחקן שהיה ב־2020/21, או זה שמזכיר את השחקן שהיה לו יותר זמן שייט מכדורגל בוונציה.
ואן אובריים היה, בעונה שלפני 7 באוקטובר, כמו בזו שלאחריה, המוסר הכי טוב בקישור של מכבי, המחלץ הכי טוב בקישור של מכבי, הלוחץ הכי טוב בקישור של מכבי. הוא קו ישר בארץ של עליות וירידות. ואן אובריים לא יהיה שחקן העונה כי הפרס הזה, מטבעו, מוענק על כיבוש פסגות, ואילו ואן אובריים לא כובש פסגות. הוא לא כובש פסגות משום שאין לו לאן להתעלות. אין לו לאן להתעלות כי הוא לא יורד.
ואן אובריים הוא הדבר הכי ברור במכבי. רק דבר אחד לא ברור בעניינו – איך ייתכן שבששת המשחקים האחרונים הוא הקשר הראשון שרובי קין מחליף. מול הפועל באר־שבע הוא הוחלף בדקה ה־67, ויותר מהפסקת המחצית, זו הייתה הנקודה שחילקה את המשחק לשניים – ל"לפני" שבו מכבי דוחסת את באר־שבע לרחבה שלה גם ביתרון, ל"אחרי" שבו היא מצליחה להשתחל לרחבה של מכבי ורק בנס לא משווה. זה כל כך מוזר, שוואן אובריים הוא תמיד מוחלף ראשון, שהדרך היחידה להסביר את זה היא שמדובר בביטוי להערכה ולא להפך – צעדי מנע של קין שמבין שמוטב 20 דקות בלי ואן אובריים מאשר 90 בלעדיו. נניח.
קבוצה מתה מהלכת
יש משחקים טובים ויש משחקים פחות טובים, יש משחקים לא רעים ויש משחקים רעים. לאחריהם, מתחת לשכבה עבה של כדורים מפונצ'רים, יש את ה־3:0 של הפועל ת"א מול מכבי פ"ת. היא לא הפסידה – "הפסד" ייחשב למחמאה בהשוואה למה שקרה לה. גם "תבוסה" היא מילה מעצימה ביחס לאירועים. זה היה גרוע מהפסד, שזה מה שקורה לעיתים בסופו של מאבק שכאן לא היה, ומגמד מתבוסה, משום שהתוצאה החד־צדדית לא ביטאה את הבדלי הרמות האמיתיים, אלא עשתה חסד עם המנוצחת. מכבי פ"ת ניצחה 0:3 ויצאה מקופחת. העברית דלה מכדי לתאר את מה שמכבי פ"ת עוללה להפועל במשחק הזה. דרושה מילה חדשה כדי ללכוד משחק שהניב מוטציות סטטיסטיות של 3:25 במצבי הבקעה, 2:22 בניסיונות למסירות מפתח, 16 איומים מתוך הרחבה של אמיליוס זובאס.
הכרטיס האדום של אל-ים קנצפולסקי (הקצב ממציצים, הכסחן עם הגלשן) על סף ההפסקה עשה עם יוסי אבוקסיס חסד, משום שבכך הוא כביכול העניק לכל העסק נסיבות מקלות של חיסרון מספרי, כאלו שבאמצעותן אפשר להסביר את המראות הקשים. אבל החיסרון המספרי של הפועל לא החל בעקבות העבירה של קנצפולסקי, והוא לא היה רק כמותי. הפועל שיחקה כאילו יש לה פחות שחקן, אפילו שניים, מהרגע הראשון. בהגנה – כל הגבהה הייתה שווה שלושת-רבעי שער משל אין מספיק בלמים; באמצע, הגרסה החמאתית של קנצפולסקי ואיהאב גנאים, שניים שלא יכולים למסור את הכדור קדימה גם אם חייהם תלויים בכך, יצרה מראית עין של היעדר קשרים; בהתקפה זה המשחק השלישי תחת אבוקסיס שהפועל לא כובשת, ולא רק שלא כובשת – לא קרובה לכבוש. שלושה איומים למסגרת בשלושה משחקים, כאילו אין בכלל חלוצים.
אלו בעיות קשות, אבל אלו אפילו לא הבעיות העיקריות. הפועל היא קבוצה מתה מהלכת שנופלת על סעיף הרוח הרבה לפני שהיא נופלת על סעיף החומר. היא באה מפורקת מהבית, ואז מכבי פ"ת פוררה אותה לפירורים קטנים עוד יותר. חודשים של הזנחה עם מאמן לא מאמן, וחלון שהחליש יותר מאשר חיזק אותה (בזמן שהפועל חדרה צירפה את גודסוויי דוניו, הפועל חיפשה מציאות בקבוצת מילואים באסטוניה), הותירו סגל שלא מבין לאיזו צרה נקלע וספק אם יודע כיצד נחלצים ממנה
הארכיטקטורה והקריקטורה
אצטדיון הי"א באשדוד הוא כנראה הנ"צ הכי ישראלי בליגת העל. בזמן שבערים אחרות בנו אצטדיונים של 30 אלף מקומות, שם ניתן עדיין לצפות מהמטבח בשלומי אזולאי מגביה קרנות. הזמן פסח על המקום, ולא צריך להוציא מכלל אפשרות שגרביים של יגאל זריהן ונאור גלילי עוד תלויות על חבלי הכביסה מחוץ לחדר ההלבשה.
המרחק הגדול מהמודרנה אמור להפוך את אשדוד למקום שהכי קשה לנחות אליו אחרי הישג גדול במפעל יבשתי כמו זה שחוותה מכבי חיפה בגנט רק ארבעה ימים קודם לכן. אם לאשדוד הייתה מינימום קבוצה, ולא התרגיל בחסכנות שג'קי בן־זקן מנהיג שם העונה, מכבי חיפה הייתה חורקת שיניים ולו בגלל הג'ט־לג. אבל הדבר היחיד שיש לאשדוד למכור זו הארכיטקטורה של המגרש שלה, קופסה ריקה שבתוכה יש פחות מכלום.
רק נימוס אלמנטרי מצדה של מכבי חיפה והחובה לשמור כוחות למשימות עתידיות חסכו מאשדוד את העשירייה שהרוויחה ביושר. גם לבן-זקן, שבגדול אדיש למתרחש, יהיה קשה לעבור על כך לסדר היום. הבוקר הוא יזמן אליו לשיחה את המאמן. דבר ראשון, איך שאלי לוי ייכנס, הוא ישאל אותו מי הוא.
פורסם לראשונה: 01:30, 26.02.24
