בילדותו אהב בני, עדן, כדורגל. מאוד. הוא היה אוהד שרוף, בוער, של מכבי חיפה. פוסטרים של הקבוצה היו תלויים על קירות חדרו. כוכבי הקבוצה היו אליליו. את מגיני ההוקרה שקיבל (כשחקן מצטיין) עיטר בצעיפי המועדון הנערץ עליו. לימים שיחק כדורגל בקבוצת נערים. שקדן מאין כמוהו, מתמיד, היה ממתין על אבן קבועה מחוץ לאצטדיון בבית שאן, שבו התקיימו האימונים, חושך כבר ירד על העולם, ורק הוא, לבדו, ממתין לי, אביו, שאבוא ואאסוף אותו.
פעם אחת בלבד, די והותר, ראינו יחד משחק כדורגל. המשחק נערך בין מכבי חיפה לבין מכבי תל אביב באצטדיון הקבוצה המארחת, בקריית אליעזר. ישבנו במרחק הד מהמגרש, קרובים מספיק כדי לשמוע כל מילה שנאמרת על כר הדשא. היינו מוקפים אוהדים צמאי דם, תאבי נקמה. גלדיאטורים. תחילה נשמעו צעקות עידוד. המשחק החל ועמו - הקללות. שמעתי מלים שצימררו אותי. לא ידעתי שזו שפה רווחת במגרשים וביציעים. כך אוהדים מדברים. מקללים. מנאצים. מאחלים גיהינום. מוות.
כבר ברבע הראשון של המחצית הראשונה בי נשבעתי, עדיין לא אמרתי זאת לבני, אשר חווה בראשונה את החוויה (טראומה?) של שהייה באצטדיון מלא עד אפס מקום, רועם, רועש, גועש, שזו הפעם הראשונה והאחרונה גם יחד שבו אנחנו נוסעים לראות כדורגל. "בן זונה" הייתה הקללה שזיעזעה אותי. אז לא ידעתי שזו כמעט ברכה. מודה ומתוודה: לא יכולתי לשאת את הבושה והחרפה שאפפו אותי. איבדתי עניין במשחק.
הבן היה מרותק. הצעקות בכלל והקללות בפרט היו עבורו רק רעשי רקע. הוא הוקסם לראות את אליליו ויריביהם מניעים כדור מכאן לכאן, בועטים, קופצים, נוגחים, נופלים, קמים. כדורגל, אתם יודעים. והילד המשתאה שלי, פרח כדורגל, שלמד אי אז שיעור ראשון על הגבול הדק בין אהבה לבין שנאה, בין הערצה לבין תיעוב, לא הסיר את עיניו מהמגרש, מהשחקנים, מהכדור. למזלי, הוא לא ראה אותי בוש ונכלם מעצם היותי עד נוכח למעמד שאותי הביך וציער. כשהמשחק הסתיים - תהרגו אותי אם אני זוכר מי מהקבוצות ניצחה – פילסנו את הדרך, קצרה אך מפרכת, עד למכונית, וסביבנו שאגות, קללות, פרץ שוצף של שנאה ובוז.
אני זוכר רק זאת: "בן זונה של משחק היה, לא אחי?" ששמעתי, כשיצאנו מחוץ להר הגעש.
*
כאשר החליטה המשטרה על הפסקת המשחק באצטדיון סמי עופר בין שתי היריבות המושבעות בגלל אלימות, שבתי בעיני רוחי שנים רבות לאחור, נוסע במנהרת הזמן, אל המשחק בין שתי הקבוצות, אשר לעומת המשחק אמש עשוי להיחשב למשחק ידידות. משחק ראווה. משחק אימון. משחק הכנה.
*
וכבר שאל המשורר – לאן נוליך את החרפה?
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.