חלום ליל קיץ: לפני שנה ו־11 חודשים לערך, ב־11.10.2022, יצאו מחדר ההלבשה בסמי עופר שחקני מכבי חיפה ויובנטוס ונעמדו בשורה לקראת השמעת המנון ליגת האלופות. זה קרה במציאות אבל זה גם יכול היה באותה מידה להתקיים אך ורק בגבולות הדמיון. הירוק של מכבי חיפה, שלרוב משמש כדי להבדיל בינה לבין מ.ס אשדוד ובני ריינה, הפריד אותה הפעם ממדי הזברה של קבוצת הפאר שזכתה 36 פעמים באליפות איטליה.
במבט לאחור, זה באמת נראה כמו חיזיון ולא כעובדה, שכן 19 שחקנים מתוך ה־22 שפתחו באותו משחק כבר לא ישחקו באצטדיון הזה בקרוב. כשהדברים אמורים לגבי ראביו, די מריה ובונוצ'י, ולמעשה כל ההרכב של יובנטוס במשחק, אין בכך כל עניין. זה אפילו די צפוי. מה יש להם לחפש בסמי עופר.
אבל במשחק הזה היו לא רק אנחל, ואדריאן, ולאונרדו, אלא גם עומר, ונטע, ומוחמד, ועוד חמישה זרים ומתאזרחים שהפכו את מכבי חיפה ההיא לאחת הקבוצות הטובות ששיחקו בישראל. עם מכירתו של פרנצדי פיירו לא.א.ק אתונה, נותרו מה־11 שאחראים על הניצחון היחיד של מכבי חיפה בליגת האלופות על אדמת ישראל, שלושה שחקנים בלבד – עלי מוחמד, שון גולדברג ודין דוד. חלום ליל קיץ.
כמו אצל היריבה: עד כמה זה נדיר, לאבד בתוך 23 חודשים 72 אחוז מההרכב שאחראי לרגע השיא של המועדון מזה שני עשורים? דווקא לא כל כך נדיר, בלי קשר להצלחה. גם קבוצות יומיומיות משילות כך את עורן. מכבי חיפה ההיא, שהייתה וכמעט איננה, היא גם מכבי ת"א של אותם ימים, שממש כמוה כבר לא תזהה את עצמה במראה. 24 שעות לפני אותו משחק של מכבי חיפה מול יובנטוס, שיחקה מכבי ת"א מול הפועל ת"א. שישה מ־11 השחקנים שפתחו אז בהרכב של היריבה הגדולה נמצאים היום במקום אחר. אלו כנראה חיי המדף של קבוצות כדורגל בישראל, לבטח המוצלחות שבהן - יש להן סחורה שאפשר להעביר הלאה, או לחלופין, סטנדרטים שמחייבים אותן לשאוף ולהשתפר היכן שאפשר. יש להן מה למכור, יש להן את הכסף לקנות, ובשל כך הדלתות תמיד יסתובבו.
ההבדל בין השתיים, אם ישנו, נעוץ בקונטקסט של התחלופה.
בעוד במקרה של מכבי חיפה אפשר לתהות האם ניתן היה למנוע את האקסודוס, במכבי ת"א זה היה הכרח; אוסקר גלוך, דניאל פרץ וג'ורג'ה יובאנוביץ' עזבו בסכומי עתק שאי־אפשר לסרב להם ומכירתם הייתה בגדר אקזיט שהוא יותר מחלומי עבור כל מועדון בישראל. דריק לוקאסן הוא זר שהכזיב, ומאור קנדיל – ישראלי ממוצע שחסרונו הורגש רק קצת פחות מנוכחותו. היחיד שנסיבות עזיבתו מצטלבות עם חלק מהסיבות לעזיבת שחקן ממכבי חיפה ההיא הוא אנריק סאבוריט, שעזב את ישראל אחרי שמיצה את ההרפתקה, אולי בדומה לצ'ארון שרי. לעזוב את ישראל אחרי שש שנים (סאבוריט) וארבע וחצי (שרי) זו שיבה טובה במונחים ספורטיביים.
מציאות בלתי נמנעת: אבל האם מכבי חיפה יכולה הייתה באמת לעשות משהו כדי לשמור על יותר משלושה שחקנים מההרכב ההוא, או שזו פשוט המציאות הבלתי נמנעת של עסקי הכדורגל ומיקומה הספציפי של ישראל בשרשרת המזון של היבשת, כתחנת מעבר עבור זרים וכמקפצה עבור ישראלים. אצילי עזב לאמירויות, שם המתין לו חוזה שרק החולמניים שבאוהדי מכבי חיפה יכולים היו לצפות ברצינות שיענקל'ה ישלם לו. דניאל סונדגרן ופייר קורנו, וייתכן שגם שרי, עזבו בקשר ישיר או לכל הפחות עקיף למלחמה. דילן בטובינסיקה עזב כי הוא היה פחות טוב מהבלם שישב במשחק ההוא על הספסל ועדיין כאן, עבדולאי סק. פיירו נמכר ב־3.5 מיליון יורו, למעלה מפי 2 מהסכום שבו נקנה, יחס השקעה־רווח טוב יותר מזה של עסקת יובאנוביץ' לבאזל.
יוצאי הדופן הם לביא וג'וש כהן (וגם אבו־פאני, שלא פתח באותו משחק). בעוד מכבי ת"א קיבלה 12.5 מיליון יורו על גלוך ופרץ, לביא, כהן ואבו־פאני עזבו בתמורה לסכומים נמוכים משמעותית ובעיקר בעקבות מה שניתן להגדיר כתחושת מיצוי או רצון לצאת להרפתקה חדשה. האם אפשר לעמוד בדרכם של אלו רק בגלל שהסכומים שהוצעו עבורם הם לא דמיוניים? האם אפשר לקבוע עבור שחקן שנחוש לעזוב שלא, הוא דווקא נשאר? מכבי חיפה לא אמרה "לא" ללביא מתוך תחושת הגינות כלפי שחקן ששיחק בקבוצה הבוגרת למעלה משבע שנים. היא לא עמדה בדרכו של אבו־פאני גם מסיבות כלכליות. כהן רצה אמריקה.
אם כך, כדי להשאיר את ההרכב של מכבי חיפה מאוקטובר 2022 על כנו גם בספטמבר 2024 היה צריך לסרב להצעה של 3.5 מיליון יורו על פיירו, לשלם 1.8 מיליון יורו לעונה לאצילי, לתת לאבו־פאני לפחות 600 אלף יורו לעונה ולשכנע אותו שאירופה זה משהו שהוא יכול בלעדיו, להיכנס ראש עם העובד הטוב ביותר במערכת, לשלוח את כהן לשמוע את השיר "ארץ ישראל היא אמריקה שלי" ולקוות שהוא גם יאמין, ולהתעקש עם שרי שעם כל הכבוד לפחדים ולחייו הפרטיים, יש לו חוזה. לשם כך דרוש בעלים עם המון כסף, שמוכן לשלם כפי שלא שילמו לשחקן ישראלי מעולם, ועם מעט לב, שלא מעניין אותו מה השחקנים רוצים. המסקנה, אם כך, היא שמה שקרה למכבי חיפה מודל 2022/23 הוא בלתי נמנע. הגלים שטפו אותה כמו שהם שוטפים עקבות בחול. היא נוצרה באופן פלאי, והיא חדלה להתקיים באופן שגרתי.
מחזור חיים: ואולי כך אמור להיות. את התחלופה הגבוהה אפשר לבכות, אבל גם לתפוש כצורך חיוני. הרי ישנה סיבה טובה שכבר 60 שנה אף קבוצה לא לקחה ארבע אליפויות ברציפות. לכל קבוצה, גדולה או קטנה, יש מחזור חיים, ומגיע הרגע שהיא משלימה אותו – אם בגלל שהמערכת מבינה שמה שהיה טוב בעבר כבר לא טוב עכשיו, ואם בגלל שמה היה הוא טוב מכדי להישאר. קבוצות ישראליות לא יכולות לתחזק שלמות לאורך זמן, והטובות שבהן לא יכולות להתפשר על בינוניות. כך נגזר על הטובים ביותר, הבינוניים ביותר, והחלשים ביותר, לעזוב אחרי פרק זמן מסוים. גם אם כעת עזיבתו של פיירו מרגישה כמו תלישה של חלק נוסף משלם, ומעוררת ביקורת מוצדקת על תזמון בעייתי ועל הצורך במחליף, יש בכך גם מן הטוב. גם הדברים הטובים ביותר אמורים לחדול להתקיים, או יותר נכון לשנות צורה ולהפוך לזיכרון. זיכרון נהדר.
פורסם לראשונה: 01:30, 12.09.24
