הגיע הזמן הזה בשנה בו הקבוצות הישראליות נאבקות. לא, לא בזירת היאבקות אמיתית. אלא "נאבקות על מקום בפלייאוף העליון" והמתקדמות יותר "נאבקות על כרטיס לאירופה".
יש רק כמה בעיות עם "המאבקים" הללו - הם לא אמיתיים. בשביל רוב הקבוצות בליגה, המקום ה-5 וה-6 אינו הישג, שלא לדבר על האוהדים שזה מעורר בהם פיהוק, אבל צריך לנפנף במשהו בסוף העונה, ונוכל להגיד "פלייאוף עליון". אז מה אם בדרך כלל מדובר במגרש משחקים של שתי קבוצות שנאבקות על האליפות, בעוד השאר מחכות שהעונה תיגמר. שיטת הפלייאוף בעייתית, ומספיק דובר בה בשנים האחרונות. צריך לדבר על השקר השני, אותו "כרטיס לאירופה".
לרוב הקבוצות הישראליות לא ממש אכפת מאירופה, ומשום מה גם את האוהדים זה לא ממש מעניין. אוהדי מכבי ת"א לא מילאו את בלומפילד במשחק החשוב מול לינץ האוסטרית, שהיה מבטיח למועדון מקום בשמינית גמר הליגה האיזורית, לדוגמא. גם אוהדי מכבי חיפה לא הביעו התלהבות יתרה מהמפעל, ונראה שלאוהדי הפועל באר שבע לא חשוב שרוני לוי לא הצליח להביא אותם לשלב הבתים.
אבל התופעה הזו אינה ייחודית לעונה זו, באופן כללי המפעלים האירופיים שאינם ליגת האלופות מתקבלים כאן בפיהוק. לא ברור למה. הרי אין עוררין על כך שהשתתפות במפעל אירופי הוא דבר חשוב, וכל מועדון גדול בישראל אמור לשאוף להגיע לשלב הבתים בכל שנה.
4 צפייה בגלריה
נראה שלאוהדי ב"ש לא היה חשוב שהוא לא הצליח להביא אותם לשלב הבתים. לוי
(צילום: יאיר שגיא)
גם האוהדים אמורים להביע יותר התלהבות, גם אם היריבות לא הכי אטרקטיביות וגם אם ערן זהבי לא מגיע. כן, זה אומר למלא את האצטדיון גם מול יריבות שקשה לבטא את השם שלהן בעברית. אחרי הכל זאת הזדמנות עבור המועדון שלהם לקבל כותרות באירופה, נו, איפה שיש כדורגל אמיתי.
כן, אפילו אם זאת "כולה" הליגה האיזורית. הצלחה בליגה האיזורית משמעותה גם שיפור הדירוג של ישראל באופ"א, ואולי הגרלות קלות יותר בעתיד במוקדמות ליגת האלופות. אבל למי אכפת מזה הא? זה פחות סקסי מ"משחק העונה" או "קרב התחתית הלוהט". בואו נמשיך לחפור בתוך עצמנו, בסך הכל אנחנו מתקדמים מעונה לעונה. מזל שתהליך הזה התחיל רק בשנים האחרונות, אחרת מכבי חיפה לא הייתה מגיעה לרבע גמר גביע המחזיקות (כי למי אכפת מריד האוסטרית? צריך לשמור כוחות לנוף הגליל) והפועל ת"א לא הייתה מגיעה לרבע גמר גביע אופ"א (לוקומוטיב מוסקבה? לא מעניין. הדרבי מעל הכל). אם הכדורגל הישראלי לא יתאפס על עצמו, מפגשים כמו מכבי ת"א נגד זהבי ביום חמישי יהפכו לבלתי אפשריים.
4 צפייה בגלריה
גאקפו חוגג, ז'ראלדש מאוכזב. אם הכדורגל הישראלי לא יתעורר, לא יהיו לנו נציגות באירופה
(צילום: EPA)
קורסים תחת הלחץ
אלוהי הכדורגל נותן להפועל באר שבע את כל ההזדמנויות שבעולם: ניצחונות למרות יכולת בינונית, אדום הזוי למכבי חיפה במשחק העונה, ויצירת משבר אצל מוליכת הטבלה בדיוק בזמן הנכון – רגע לפני הפלייאוף, הישורת האחרונה של העונה. ומה באר שבע עושה? בועטת בדלי הכי רחוק שאפשר ממנה. כאילו היא מנסה להוכיח שלמרות מסע הרכש בקיץ, לא מגיע לה לזכות באליפות. מעין חוסר אמונה עמוק, שהיה במועדון לפני עידן ברק בכר.
אפשר להאשים בכך את השיטה ההגנתית של רוני לוי, אבל זה שטחי לתלות הכל במאמן. יש גם שחקנים בתמונה ועוד מערכת שלמה שלא מצליחה להרים את עצמה ברגעים החשובים. מערכת שמצליחה להילחץ אפילו מקבוצות נחותות ממנה בהרבה, שכל שריקת בוז מהקהל גורמת לה לפיק ברכיים, כל צקצוק של פרשן מטלטל אותה. לא ככה מתנהגת אלופה.
כרגיל, השחקנים מחוץ לקו האש שלא בצדק. האוהדים באו לאימון המסכם כדי לתמוך בהם, בלי להבין שהחלק של השחקנים במשבר הזה שווה לזה של רוני לוי, אם לא גדול ממנו. הגיע הזמן שלהם לקחת אחריות.
הסגל של באר שבע התמלא בשחקנים מנוסים שאמורים לסחוב את הקבוצה כשלא הולך (כמו איתי שכטר וניקיטה רוקאביצה) ושחקנים שאמורים לעשות את הפעולה הגאונית כאשר המשחק תקוע (כמו דור מיכה), אבל רובם קורסים תחת הלחץ. לא מצדיקים את הטייטלים הנוצצים שנתנו להם.
היחיד ששווה אליפות בבאר־שבע הוא מיגל ויטור. הבלם הפורטוגלי נופל וקם, נפצע וחוזר, ואיכשהו מצליח לשמור על היכולת הגבוהה שלו. שחקן ישראלי כבר היה נשבר, מאשים את כל העולם בפציעות שלו, מוותר על הכדורגל ומתחיל לתכנן את היום שאחרי הפרישה. לא מיגל ויטור, האופי המדהים שלו הוא מה שמבדיל אותו מהאחרים. במקום להתחבא מאחורי רוני לוי, כדאי לשחקני באר שבע להסתכל טוב טוב על ויטור באימונים וללמוד ממנו, אולי לקחת ממנו איזה טיפ או שניים על איך עושים את זה נכון. אולי ככה הכדורים יתחילו להיכנס.
פורסם לראשונה: 06:32, 20.02.22
