בואו נחזור רגע לעבר. אי שם בסוף מארס, נבחרת הנוער של ישראל במוקדמות היורו עם סיכויים נמוכים להעפיל. החבר'ה הצעירים בבית עם סקוטלנד, הונגריה וטורקיה. מחזור אחרון, אנחנו מקום שני והונגריה המארחת מקום ראשון, פוגשים את סקוטלנד בזמן ששתי הנבחרות האחרות משחקות, צריכים לקוות לנס - לנצח ובמקביל שהונגריה תמעד נגד טורקיה החלשה. זה אכן קורה, ישראל כובשת בדקה ה-88 את שער הניצחון שלה, בזמן שטורקיה מבצעת מהפך ענק על הונגריה ומנצחת 1:2.
רוח אלוקים הייתה איתנו, חוגגים העפלה ראשונה ליורו עד גיל 19 מאז שנת 2014 (סה"כ פעם שלישית יחד עם 1997). מי היה מאמין באותו רגע שנגיע עד לגמר? כנראה שאפילו האנשים הכי אופטימיים לא, אבל זה קרה, גרם לכל העולם להסתכל בצעירים שלנו ולהבין שיש פה דור מיוחד.
אליפות אירופה התחילה, גם שם לא הלך בקלות בבית עם סרביה, אוסטריה ואנגליה. מתחילים במשחק הראשון נגד סרביה ומקבלים שוויון בדקה ה-93 (כמה שזה אופייני לנו), אבל ווינריות גדולה של הנבחרת ואנחנו מנצחים 2:4 את אוסטריה. לאחר מכן במחזור האחרון נגד אנגליה רוב הסיכויים איתנו, למרות הפסד אנחנו עולים שלב לחצי הגמר. בלי הרבה ציפיות פוגשים את הנבחרת הטובה בעולם, צרפת האימתנית, שם במשחק הירואי של כל השחקנים אנחנו מנצחים 1:2. הגמר בפתח, פתאום מלהיות נבחרת שכמעט לא העפילה, הגענו לזוכה אפשרית בגביע, כל כלי התקשורת חוגגים ומגיעים לסקר את המשחק, ההתאחדות מאמינה וכך גם כל המדינה, קהל רב הגיע לתמוך באצטדיון ושאר הצופים שבבית מחזיקים אצבעות.
שלושה ימים סה"כ הפרידו בין חצי הגמר לגמר, אך במשך כל הימים האלה אנחנו כוססים ציפורניים וכל יום אנחנו רק סופרים את הדקות. אני יושב בסלון עם חבריי וצופה בהיסטוריה, והרגע לו שחקני הנבחרת חיכו - הגיע, שריקת הפתיחה של המשחק. אתם קולטים? השתתפנו בגמר היורו, זאת לא התחלה של בדיחה, ובזמן מסוים אפילו היינו הזוכים.
כמעט שעתיים וחצי אחרי, מהפך בהארכה של אנגליה ניפץ לנו את כל החלומות ואת האשליה שחיינו בה. שריקת הסיום הגיעה, השחקנים לא הצליחו לעצור את הדמעות ונשכבו על הדשא. אני יושב בסלון ובוכה יחד איתם, כאילו הם לא עשו היסטוריה למרות ההפסד. אז תנו לי להגיד להם משהו - זה הפסד שכולו ניצחון, הם צריכים להיות גאים בעצמם, להרים את הראש ולא להוריד אותו. הם גרמו למשהו שלא קורה הרבה: חוץ מזה שהם הגיעו לגמר היסטורי, הילדים הצעירים האלה הצליחו לגרום למדינה שלמה לעצור הכול ולהתרכז בהם. ככה זה הישראלים. אנחנו מתנקזים לאירוע אחד שעושה לנו גאווה ומתאחדים יחד, והם גרמו לכולם להיות מרותקים למסך, לצפות בהם ולהיות גאים בהם בכל דקה ודקה שהם שיחקו.
במחצית הראשונה של משחק הגמר זה היה נראה שהנבחרות התחלפו, צופה רנדומלי שהיה רואה - כנראה היה חושב שאנחנו הם אנגליה והפוך. משחק הלחץ הנהדר בחצי המגרש של האנגלים השבית לגמרי את נבחרת שלושת האריות, שהגיעה רק למצב אחד בכל המחצית הראשונה, לעומת תשע הזדמנויות שלנו. לאחר מכן הגיעה הנפילה שלנו, בהארכה השחקנים שלנו כבר עייפים להבדיל מהשחקנים האנגלים עם כושר גופני נהדר ופיזיות, מה שגרם לנו להבין שאנחנו חייבים לשפר את האלמנטים האלה. זה כנראה כבר לא יקרה, אז לפחות יש לנו את הכישרון והדריבל של שחקני ההתקפה בדמותם של תאי עבד, אוסקר גלוך ואריאל לוגסי.
אופיר חיים בנה נבחרת שלא מפחדת מאף אחד, יצר סגל של שחקנים מאוחדים בלי אגו שמשחקים ביחד ולא לבד. המאמן הצעיר הראה שיש גם דרך אחרת לשחק כדורגל בישראל, ועם כל הכבוד לכישרון ההתקפי, צריך לתת מילה טובה גם להגנה. המון זמן שלא היו צמד בלמים ישראלים טובים כמו סתיו למקין ואור ישראלוב, ועם התמודדות נהדרת נגד שחקנים שגדולים מהם פיזית - הם היו ממצטייני הטורניר. יחד עם המגינים הנהדרים, רוי רביבו ועילי פיינגולד, ועם הקשרים איליי מדמון ואל-ים קנצפולסקי, הנבחרת הצליחה לשחק כדורגל איכותי עם הנעת כדור נהדרת ולחץ גבוה בלי פחד.
אינספור מילים אפשר להגיד על השחקנים הנהדרים שהסבו גאווה, אם נמשיך זה לא ייגמר. אנחנו יכולים לסיים את הקמפיין עם אופטימיות, עם אמונה שהעתיד כבר כאן ותקווה אמיתית לשנים הבאות. עכשיו נותר רק לחכות ולראות איך הצעירים ישתלבו העונה בליגה הישראלית או בחו"ל, כי הם צריכים את זה כדי להשתפר, וכמובן הכול יהיה רק חימום לקראת המונדיאליטו שייערך בשנה הבאה באינדונזיה.
