הרגע המביך ביותר של קווין דוראנט בסדרת הפלייאוף המביכה ביותר בקריירה של קווין דוראנט התרחש בכלל מחוץ למגרש, אחרי המשחק השני בבוסטון. הסלטיקס שמרו על הביתיות ועלו ליתרון 0:2, אבל המשחקים היו צמודים, הסדרה עברה עכשיו למגרש הביתי של ברוקלין נטס, לא הייתה סיבה להיכנס לפאניקה ובוודאי לא להראות לחץ פומבי. אבל דוראנט הגיע למסיבת העיתונאים ואמר: "הם שמים עליי שניים־שלושה שומרים גם כשאני בלי הכדור. לכל מקום שאני הולך במגרש באים אחריי שניים־שלושה חבר'ה ומכים בי".
זה היה דוראנט קלאסי, מתבכיין ומתקרבן, אבל מה שלא היה דוראנט קלאסי זה חוסר התגובה שלו במשחק הבא. אחד משחקני ההתקפה המוכשרים ביותר שראה הכדורסל, מי שמחפש כל חייו הכרה וכבוד, אמור היה להגיע למשחק 3 בהחלטה לעשות מה שעשו כל מי שנמצאים בשיח על זהות השחקנים הגדולים בהיסטוריה – שיח שדוראנט חושב כי הוא צריך להיות חלק ממנו – לקחת את הקבוצה שלו על הגב. במקום זאת הוא קלע 16 נקודות ב־45 דקות, הנטס הפסידו שוב, והדרך לסוויפ כבר הייתה בלתי נמנעת.
קווין דוראנט הפסיד ב־8 מ־9 משחקי הפלייאוף האחרונים שלו, והודח פעמיים בבית על ידי קבוצות צעירות. למילווקי לא היה שום ניסיון אמיתי בריצה עמוקה בפלייאוף, ושני הכוכבים של הסלטיקס הם בני 24 ו־25. המשחק היחיד בו הנטס ניצחו עם דוראנט – משחק מספר 5 נגד מילווקי בשנה שעברה – גם היה זה שהצריך ממנו לספק את ההופעה הגדולה בקריירה שלו: 49 נקודות, 17 ריבאונדים ו־10 אסיסטים.
לא מנהיג
בסקר שנערך בין הג'נרל־מנג'רים של הליגה לפני תחילת העונה הימרו 71% מהם כי ברוקלין תזכה באליפות. רק לפני שלושה שבועות, אחרי שהנטס עברו בקלות את הפליי־אין ונכנסו לפלייאוף, קבעו סוכנויות ההימורים בלאס־וגאס כי הם פייבוריטים לנצח במזרח. כל ההייפ הזה, בסופו של דבר, מבוסס על התלהבות מחפצים נוצצים, על מילות באזז כמו skills, טרנדים בטוויטר, והתעקשות להתעלם מהגורם האנושי.
איך אפשר להביט בקבוצה בה משחק קיירי ארווינג ולחשוב שהיא באמת מועמדת לאליפות? הרי בפעם האחרונה בה ארווינג היה משמעותי בפלייאוף, ג'ייסון טייטום מבוסטון עדיין היה במכללות. והאמת היא שגם אי־אפשר להביט על קבוצה שדוראנט הוא המנהיג הראשי שלה ולחשוב שהיא יכולה לזכות באליפות. כמו שהסביר צ'ארלס בארקלי – אין לזה שום סימוכין היסטוריים.
בארקלי מדבר הרבה, ואומר לא מעט שטויות, אבל מדי פעם הוא גם מציף אמיתות שאחרים חוששים לומר על סופרסטארים. השבוע הוא לא עצר את עצמו: "אני לא רוצה ללכלך על הבחור", אמר בארקלי והתחיל ללכלך, "אבל כל אלה שנוסעים באוטובוסים לא מרשימים אותי. אם אתה לא הנהג של האוטובוס, אל תסתובב ותספר לי איזה אלוף אתה". זו פשוט האמת. ואם חשבתם שדוראנט יוריד את הראש וייכנס להכנות לעונה הבאה, אז את הבוקר שאחרי ההדחה הוא בילה בציוץ תגובות לבארקלי.
אגו שביר
דוראנט עזב את אוקלהומה סיטי ועבר לגולדן סטייט כדי להשיג טבעת, ואכן השיג שתיים. אחר כך פירק את אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה, רק כי לא יכול היה לשאת את העובדה שהקהל אהב את סטף קרי יותר.
הוא הלך לברוקלין והביא לשם את קיירי, והם מינו את סטיב נאש כמאמן, ואחר כך הביאו את ג'יימס הארדן ואז שלחו אותו לפילדלפיה והביאו את בן סימונס, שרק אלוהים יודע מה בדיוק קורה איתו. מכל זה יצאה קבוצה בלי מנהיגות, בלי אופי, בלי זהות, והכי גרוע – בלי כל הניצחונות שהכסף אמור היה לקנות.
לפני שחתם בווריורס אמר דוראנט כי נמאס לו להיות מספר 2 קבוע. הוא פגש סופרסטאר רחב לב כמו סטף, שזז קצת לצד, והתברר שאם רוצים יש מקום גם לשניים. אבל דוראנט פשוט לא הצליח להשאיר מאחור את תחושת ה"מספר 2", ולא סלח על הביקורת שספג כשהצטרף לסופר־טים. האגו השביר הזה הוא הסיבה בגללה אין היום לדוראנט עוד טבעת או שתיים, וגם הסיבה בגללה למרות שהוא אחד הכדורסלנים המוכשרים בהיסטוריה הוא לא נמצא בשיח על הכדורסלנים הגדולים בהיסטוריה. הוא פשוט לא.
