"החיים שלי הם לא סרט דוקו או ריאליטי. חסר לכם משפחת קרדשיאן? לפחות שם זה יפה, עם מותגים. אתם רוצים לראות דם, יזע ודמעות? תסתכלו על מי שאני היום, לא על מי שהייתי פעם. היום אני כבר לא יכולה לעזור לילדה שהייתי: בת שש, במוסד לנכים בברית-המועצות, שחיה עם עוד עשר בנות בחדר, קומה שלישית בלי מעלית, ארבעה תאי שירותים ל-120 ילדים".
הקלעית יוליה צ'רנוי (42) לא יורה רק ברובה שלה. יש לה הרבה מה להגיד, והמחסנית עוד מלאה, אבל היא לא שומרת את זה בפנים: משיתוק המוחין שאיתו נולדה ושמאלץ אותה להיעזר בקב ועד היחס של החברה הישראלית כלפיה וכלפי נכים בכלל. נראה שגם החליפה שאותה לובשת בתחרויות ובאימונים לא מצליחה לייצר שכבת מגן עבה מספיק, גם אם צ'רנוי עצמה טוענת לא פעם שהיא בוחרת להסתכל על החיים אחרת.
לפני שבועיים סיימה במקום השני בליגה הלאומית של התאחדות הקליעה במקצה רובה חופשי 60 שכיבה, מקום אחד אחרי מאמנה גיא סטריק. אך גולת הכותרת היה השיא הישראלי לנשים שקבעה צ'רנוי - לא רק שיא פראלימפי, אלא גם שיא "רגיל". וכך, הפכה צ'רנוי (חברת בית הלוחם בתל-אביב) לספורטאית הישראלית הראשונה שמחזיקה גם בשיא של ההתאחדות לספורט נכים וגם בשיא של התאחדות הקליעה.
גם אחרי שעשתה היסטוריה, צ'רנוי נחרצת בדעתה: היא לא רוצה לשמש השראה לאף אחד. "סיפור החיים של אנשים בנוי על העבר", היא אומרת. "אני לא שופטת אחרים שמשתמשים בעבר שלהם, ככה הם בוחרים להציג את עצמם. המחשבה שלי היא לסייע לילדים של היום, שלא ירגישו כמו שאני הרגשתי. לא לעזור במה שאי־אפשר, אלא במה שכן".
איך הרגשת כשהבנת שעשית הישג יוצא דופן?
"בואי נתחיל בכך שבעברית אין מילה מתאימה לשיא הרגיל או הפראלימפי. איך נקרא להפך מנכה? בריא? אז עשיתי שיא ישראל בבריאים ובנכים. זה היה רגע משמח, שהוכיח שאין דבר שעומד בפני הרצון, גם כשהגוף בוגד בכוח הרצון. הנחישות וההתמדה הם דברים שגורמים לי לעשות את הכל טוב יותר. אני חיה עם כאב ולא לוקחת כדורים. אגב, בספורט ההישגי אי-אפשר לקחת את התרופות האלה. אני מעדיפה את הבחירה בחיים עצמם, כי החלופה האחרת היא לבחור בחיים ללא כאב, אבל הם לא באמת יהיו חיים".
עד כמה זה אפשרי?
"זה דורש הרבה טיפולים תומכים. זאת ההזדמנות לומר תודה לבית החולים תל השומר ולמרפאת כאב בבית החולים רעות. אדם יכול להיות בלתי נסבל לסביבה שלו בגלל כאב. כמה אפשר לחייך? להיות נחמד ולסבול?"
"לא היה לי זמן לחלום, הייתי עסוקה בלשרוד"
צ'רנוי נולדה בקזחסטן, ובגלל נכותה שהתה זמן ממושך במוסד לנכים. היא עלתה לישראל בשנת 2000, כשהייתה בת 21. היא השתלבה בחברת החשמל, שם היא עובדת עד היום כמנהלת הדרכות וקורסים. רק עשור אחרי שנחתה כאן נכנסה לספורט הפראלימפי. תחילה בטריאתלון. אחר כך עברה לחתירה והשתתפה באולימפיאדת ריו יחד עם ראובן מגאנג'י (סיימו במקום התשיעי). רק אז מצאה את מקומה בקליעה.
"לא היה לי זמן לחלום, הייתי עסוקה בלשרוד", היא מסבירה מדוע נכנסה לספורט בגיל מאוחר. "בשנה הראשונה שלי בעבודה הייתי בסדנה שבה דיברו על 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד' של סטיבן קובי. יצאתי משם עם תהיות, כשהראשית הייתה: 'וואלה, על מה אני חולמת?'. בעיניי, כל הגוף שלי רק מינוסים. אז שאלתי את עצמי מה הייתי רוצה לעשות. הכרתי כמה חברים מהטריאתלון וככה זה התגלגל".
מהר מאוד הבינה צ'רנוי כי תצטרך להמשיך לעבוד בחברת החשמל וכי העיסוק בספורט יהיה קריירה מקבילה. "אני מבורכת ולא מתלוננת על כך", היא מסבירה. "אני עושה את מה שאני אוהבת ומאמינה בו. מה לעשות שדקה בחיים שלי יותר יקרה משלך? טיפולים, נגישות, רישיון נהיגה. בתקופתי שיעור נהיגה עלה 80 שקל, אבל אני שילמתי 100. למה? כי נכים משלמים יותר. יש מחשבה שהקצבה של ביטוח לאומי מכסה דברים. זה לא נכון, אי-אפשר לא לעבוד".
5 צפייה בגלריה
"יש מחשבה שהקצבה של ביטוח לאומי מכסה דברים. זה לא נכון, אי-אפשר לא לעבוד"
(צילום: עוז מועלם)
כל הזמן שומעים על הקשיים בגיוס ספונסרים בענפים יחידניים, לא רק בספורט הפראלימפי.
"זה יותר קשור לסוג הענף. לא תאמיני, אבל אף חברה מסחרית לא רוצה להיות מזוהה עם נשק. אף אחד לא רוצה להיות משויך לנשק, במדינת ישראל! מדינה ששומרת על הגבולות שלה, עם צבא. אני לא פחות ציונית מענף אחר. מה, אני לא שגרירה של המדינה כשאני מייצגת אותה?
"בשנת 2018 השתתפתי בתחרות בקוריאה כספורטאית יחידה. אם לא הייתי נוסעת, הדגל לא היה מופיע בתחרות הזו. בגלל סדר האותיות הלועזי, הדגל של ישראל היה קרוב מאוד לדגל איראן, והייתה רוח מטורפת שגרמה לספורטאים האיראנים לנסות להצטלם עשר דקות שלמות. כל פעם הדגל הישראלי הסתיר את שלהם. בסוף הוא נשאר ברקע. מאז שחזרנו מאולימפיאדת טוקיו ההתאחדות לספורט נכים מחפשת בשבילי את התמיכה. בינתיים לא מוצאים".
על החברה הישראלית יש לה הרבה מה להגיד, והיא לא חוסכת במילים. "מסתבר שכיסא גלגלים מצטלם יותר יפה ממקל", היא טוענת. "להיות בלי רגליים זה סקסי, גם בלי ידיים. כשאני הולכת עם קב, זה נראה כאילו נקעתי את הרגל. פה נכנס חוסר הטאקט של האנשים ששואלים מה קרה לי ברגל. לא עובר יום שלא שואלים אותי. חייתי בברית-המועצות 18 שנים ואף אחד לא שאל אותי".
אבל היום יש יותר מודעות מבעבר, לא?
"יש, אבל ישראלים הם בכיינים. אני גדלתי במקום שלא היו בו מעליות. כאן אומרים שהנכה הוא סוג ב', אז שם הוא היה הרבה יותר נמוך מזה. מה שיש בישראל עכשיו זה גן עדן. במוסד בברית-המועצות ראיתי אור יום פחות משעה ביממה. גם פה אני עולה לא פעם במדרגות בבניינים לא נגישים, כן? יש לי קלנועית שקניתי כדי ללכת עם הילד שלי לפארק, ואני לא יכולה להרים אותה במדרכות או מדרגות כי היא שוקלת 25 ק"ג. כל הזמן חופרים בזה במקום לעזור לדור הבא, זה יותר חשוב. חוץ מזה, יש בישראל נטייה לומר בקלות ראש שהכל קשה או גרוע. מישהו עומד בפקק בלתי נגמר ואומר שזה היום הכי גרוע בחיים שלו. המילה 'מזעזע'? משתמשים בה יותר מדי. כשיגיע המזעזע האמיתי, מה תעשה?"
הספורטאים הפראלימפיים הישראלים הופכים לגיבורים כשמגיעים לאירוע השיא במשחקים, כשהם זוכים במדליות.
"אולי רק במבט נקודתי, באותה שנייה של המשחקים הפראלימפיים. ואז שוכחים. הספורטאים 'הרגילים' הולכים לכנסים, אירועים. אני מסתכלת על כמות הספורטאים הנכים שזוכים לאותה החשיפה וזה לא שם. יש עוד דרך לעשות. אני גם לא אוהבת שאומרים שהנכה הוא מסכן או חסר כוח. גם עם הקב והנכות שלי, אני יכולה ליצור זהות".
לשמור על פני פוקר ולהקשיב לגוף
אחרי ששברה את השיא הישראלי, צ'רנוי גם הפכה ביום חמישי האחרון לישראלית הראשונה שהבטיחה את מקומה במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024. היא מקווה לשדרג את ההופעה של בטוקיו, שם רק 1.1 נקודות הפרידו בינה (מקום עשירי מתוך 50) לבין שמיניית הגמר במקצה הרובה החופשי. במקצה רובה אוויר סיימה במקום ה־14.
"יכול להיות שיריתי מדהים, אבל ספורטאי ממדינה אחרת ירה יותר מדהים. התבאסתי אחרי טוקיו, אחרי כל התקופה שעבדתי", היא משחזרת. "אבל יש ברוסית פתגם שאומר שאם לא הולך לך כמו שאת רוצה, את צריכה להוריד את הראש ולעבוד. זה מה שאני עושה".
אחרי הטריאתלון והחתירה, מצאת בית בקליעה?
"מינואר 2017 אני נטו בקליעה. בחרתי להתבגר בצורה נכונה ובריאה. הספורט הזה משלב בתוכו אלמנטים של סבלנות ובדיקה עצמית. את גדלה ומתפתחת. ההתרגשות בענף שלנו לא הולכת לשום מקום, בשונה מהחתירה למשל, שההתרגשות חולפת כשהמשוטים נוגעים במים. את מרגישה את הדופק בגרון, כל הגוף רועד. החליפה שמבודדת בין הגוף לרובה עוזרת קצת. צריך לדעת לשמור על פני פוקר, ללמוד להקשיב לגוף כדי להוציא את הכדור בזמן הנכון.
"בספורט הפראלימפי בכלל, לא רק בקליעה, יש גם את השאלה איך את מגיעה לתחרות מבחינה פיזית, זו התמודדות שאדם רגיל לא חווה ביומיום. האם הוא יכול לזחול מכיסא לרצפה או להניח מרפקים על השולחן, למשל בקליעה. אם כבר יכולות, העברתי כבר כמה מסרים, אבל יש לי עוד אחד, אני יכולה?".
קדימה.
"בזמן האחרון אני רואה שרושמים ילדים נכים שלומדים בבית ספר רגיל גם בחוג ספורט רגיל, כדי שישתלבו ויהיה להם טוב. אני רוצהשאול את ההורים שמקבלים את ההחלטה הזו: אתם לא רוצים שהילד שלכם יהיה מצטיין במשהו? לתת לו צ'אנס מהבחינה הפיזית?
"צריך להגדיל את המודעות לספורט בקרב ילדים עם מוגבלויות. יש הרבה פרויקטים ואנשים לא יודעים על זה. אפשר להתקשר להתאחדות לספורט נכים, לצרף אותו לקבוצה ולתת לו הזדמנות להיות אלוף. תהפכו את הילדים הנכים לאלופים, תפסיקו למשוך אותם בלהיות כמו כולם, להיות 'נורמליים'. ילד עם מוגבלות כזו או אחרת הוא לא 'נורמלי', אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להיות אלוף.
"ההורים צריכים להבין שאין להם במה להתבייש או להתגונן רק בגלל שהילד שלהם נכה. זה מתחיל בעבודה עם ההורים, ויש המון עבודה לעשות. יש לי חברה במשרד הקליטה שאומרת שאני צריכה לדבר עם הורים, אמרתי לה שאעשה את זה כשאהיה זקנה. עכשיו אין לי זמן".
