בשנת 2008 רב מכר חדש בשם "משחקי הרעב" יוצא לעולם ומגולל את סיפור חייה של קטניס אוורדין, נערה ממחוז נידח שנשלחת להילחם בתוכנית ריאליטי אכזרית שבה נהרגים בני נוער, וכלי הנשק היחידים שלה בזירה הם החץ והקשת. ארבע שנים מאוחר יותר הספר עולה לאקרנים, ואינספור נערות בארה"ב נרשמות לשיעורי קשתות כדי לחקות את הגיבורה התרבותית החדשה ולו במעט.
עיתונות הספורט האמריקאית נדהמת מהאופן שבו אחוז המתעניינות בענף מגיע למספר שלא נראה מעולם, ובהתאם מופיעה התהייה אם יום אחד תגיע אלופה אולימפית חדשה שנחשפה לענף בעקבות הספרים. כמובן שתאגיד הענק של "דיסני פיקסאר" הריח את הפוטנציאל, וכך הגיחה לעולם נסיכת דיסני אדומת שיער, מרידה מ"אמיצה" שהעלתה את ענף הקשתות לחשיפה מטורפת, בעיקר, כאמור, בקרב נשים ונערות.
בישראל באותה השנה ענף הקשתות היה קרוב לשלוח נציג ראשון אי פעם למשחקים האולימפיים בלונדון, את גיא מצקין, שהיום משמש בו-זמנית כמנכ"ל ומאמן שני באיגוד הקטן שעוד בראשית דרכו, אבל בשל הקריטריון הישראלי הקשת נשאר בארץ. קשתית אישה? מינוף הסרטים כדי למשוך נערות לענף? זה לא היה בתכנון, קודם שיהיה בכלל נציג במשחקים האולימפיים. זה קרה, בשעה טובה, לפני שלוש שנים עם הופעת הבכורה של איתי שני.
גם הפעם יהיה בפריז נציג גבר, רועי דרור, רק שהשינוי הגדול הוא שלצידו תתחרה לראשונה אישה, שיש לה סיפור חיים שאולי ייתן השראה לנערות והילדות המקומיות כאן.
גרסת המציאות
מיכּאלה משה (21) ממכבי ת"א, הקשתית הישראלית הראשונה במשחקים האולימפיים, כבר מרגישה בבית בחורשה שהפכה למטווח מאולתר במכון וינגייט ויודעת שדברים עוד ישתפרו בענף שהיא תתפתח יחד איתו. לא רחוק מהמטרות הצבעוניות שעליהן היא יורה את החיצים שלה, ניצב לו אוהל התעמלות אמנותית, שאותו הכירה משה מצוין. למה? כי עד לפני שנתיים היא הייתה מתעמלת אמנותית בעצמה, רזרבה בקבוצתי. אבל בעודה יושבת בקהל באליפות אירופה שאירחה ישראל בקיץ ההוא, וצפתה מהיציע בחברותיה זוכות במדליית הזהב בקרב-רב, היא הבינה שהגיע סוף דרכה בענף.
"הייתי בהתעמלות האמנותית מגיל ארבע. אהבתי את הנצנצים, אני זוכרת איך הייתי אוספת את אבני הסברובסקי שנפלו מהחליפות על המשטח", היא משחזרת את הימים ההם. "הכדור היה המכשיר המועדף עליי, זרם לי. הגעתי לנבחרת של אירה ויגדורצ'יק ב-2019 ובהמשך לנבחרת בווינגייט. לא הייתי בנבחרת עצמה עדיין, כבר היו המתעמלות שנוסעות לטוקיו ואחרי זה התחילו המיונים לפריז. זאת הייתה שנת מיונים, תקופת ארוכה".
שנת מיונים?
"צריך לבדוק בקבוצתי קואורדינציה, דיוק של לאן את זורקת את המכשיר, אם יש לך את היכולת לזרוק אותו גבוה מספיק. לנבחרת מגיעות הבנות שקופצות הכי טוב, מסתובבות הכי טוב, יש דרישות. אני הייתי בנבחרת מילואים בסוף, שלוש בנות שמתאמנות על משטח אחר בצד".
"תמיד יש את התקווה שמתישהו ירצו להכניס אותי. נאחזתי בזה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להישאר בנבחרת ההתעמלות האמנותית. אחרי אליפות אירופה הבנתי שהדברים לא הולכים להשתנות"
מה עושות מתעמלות רזרבה?
"אנחנו ביחד עם הנבחרת בחימום ובכושר. כשהן לוקחות את המכשיר ומתחילות לעבוד על תרגיל, הבנות שבצד עובדות על דברים אחרים שאומרים להן כמו מסירות, אלמנטים".
השתעממת?
"זה היה יותר מייאש. לא היינו חמש בנות, לא היה אפשרי להריץ תרגיל דומה לנבחרת עצמה. ואני עוד התגייסתי, אז זה היה לקום ב-5:00 בבוקר לבסיס ומשם לאימון, עד 20:00, הביתה, שוב לקום לאימון וכן הלאה. זה היה מעייף. הרגשתי ככה כמה חודשים, כשבראש אני יודעת שמתחילה להיבנות קבוצה. תמיד יש את התקווה שמתישהו ירצו להכניס אותי. נאחזתי בזה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להישאר, לא לוותר, כי מה יהיה אם יקרה משהו. אחרי אליפות אירופה, כשהבנות התחרו, הבנתי שדברים לא הולכים להשתנות".
קצת כמו להתאמן לכלום.
"ככה זה הרגיש. את מקווה שיקרה נס יום אחד. לא ניתנה לי ההזדמנות, מסיבות מובנות, וזה בסדר. מה שהיה מתיש זה שאמרתי לעצמי שאולי משהו ישתנה. אליפות אירופה הייתה נקודת השבירה שלי. היה לנו חופש שבוע אחרי, ושם עזבתי. הבנתי שזהו. מה היו התגובות? כל המאמנות הבינו".
תנאי שטח
בקרוון הצפוף שבו נערך הריאיון, הקשתים וצוות האימון אוכלים צהריים, שותים מים או קפה ולוקחים פסק זמן מהשמש הקופחת על ראשם עם צינון ממזגן מרעיש ומאוורר שתופס מקום יקר. יש תא שירותים קטן צמוד, וחתולים שמסתובבים בין לבין. בלילות אפשר גם לראות תנים בחורשה.
משה לא ידעה על קיומו של הענף כשהגיעה לאימון הראשון. היא זוכרת את הסרט "אמיצה", לא את "משחקי הרעב". לולא הענף היה קיים בווינגייט, סיכוי מאוד גבוה שהייתה בוחרת לעבור לספורט אחר.
3 צפייה בגלריה
"הכדור היה המכשיר המועדף עליי". משה, בימיה כמתעמלת אמנותית
(צילום: נויה גינדס, באדיבות איגוד ההתעמלות)
רחלי ויגדורצ'יק, בתה של אירה שגם מאמנת בעצמה, הציעה לה מספר ענפים, ביניהם שייט, טיפוס וטאקוונדו. למשה לא היה זמן לתהות במה לבחור, מאחר שאימון הבכורה שלה בקשתות היה מיידי והסתיים בתוצאה מפתיעה. "הגענו למטווח, וריצ'רד פריסטמן (מאמן הנבחרת הראשון) וגיא נתנו לנו קשתות לנסות. פשוט יריתי. ריצ'רד ניסה לתקן לי משהו בתנועת המרפק, ישר סובבתי כמו שצריך. זכור לי שרק סובבתי את המרפק, וכולם התלהבו. ריצ'רד וגיא אמרו לי שזה משהו שלוקח לאנשים הרבה זמן ללמוד, ועשיתי את זה תוך שנייה. התלהבו ממני. לי זה הרגיש שום דבר".
השיא של עצמי
לעומת ההתעמלות, שבאוהל סגור השמש לא חודרת אליו, כאן מקדמי ההגנה נמצאים בכל מקום. "בהתחלה היה לי די קשה עם החום", היא אומרת בחיוך. "לא הייתי רגילה, זה עייף אותי באימונים והיה לי קשה להתרכז".
ובכל זאת נשארת.
"אמרתי שאנסה תקופה ואראה. לא היו לי משחקים אולימפיים בראש בכלל. אחרי כמה חודשים של אימונים יצאנו לתחרות הראשונה שלי בחו"ל, שם שברתי את השיא של עצמי. שמחו בשבילי. גם לפני כן ניצחתי באליפות ישראל בנוער, וככה קיבלתי מעמד של ספורטאית מצטיינת בצבא. עם הזמן הגיעו עוד הצלחות, סיימתי שמינית באליפות אירופה לנוער. רק השנה, כשהתחילו לדבר על הקריטריון האולימפי, פתאום עלתה המחשבה".
נשמע שהמעבר בין הענפים היה חלק.
"יש קשיים, ויתורים, כל מה שמסביב מההתעמלות עדיין נשאר. קשה לי למתוח את הקשת עדיין, יש לי פציעה בכתף מהפעולה, זה כבד. למתוח 37 פאונד זה כבד מאוד, התחלתי עם 18 ועליתי תוך שנה ל-37. איך מתאמנים? עושים שוב ושוב עד שמתרגלים. יש לנו אימונים לחזק את הכתפיים והשרירים. צריך הרבה ריכוז, בטח כשיש רוח והיא מזיזה את כיוון החץ. אם יש גשם ורוח אני צריכה לחשוב שוב איך לכוון. צריך הרבה דיוק, זה ספורט מאוד רגוע".
נכנסת לפריז בזכות הדירוג העולמי הגבוה שלך, למרות שלא קבעת את הקריטריון הישיר.
"לא העליתי בדעתי שזה יספיק. אנשים התחילו להגיד לי 'אז מה, אולימפיאדה?' הייתי במקום ה-34 אחרי אליפות אירופה והבנתי שיש לי סיכוי להשיג כרטיס. זה לא נתפס. לא כל כך מאמינה עדיין. אם היו אומרים לי לפני שנתיים שזה מה שיהיה, הייתי צוחקת".
אומרים לך שזה נשמע קל?
"מי שמכיר את הענף חושב ככה. יש אנשים שמסתכלים מהצד ולא רואים את השנים שלפני בהתעמלות, שהקרבתי את עצמי כספורטאית, שיש לי את האופי. זאת לא הצלחה מהירה. אני מאמינה שזאת אני. זאת עבודה מאוד קשה, ויש לי שלושה קרעים בכתף. מהפציעה הזו אפשר להחלים רק עם ניתוח, והייתה עוד מחשבה לעשות עם זה משהו בתחילת השנה. יש גם אנשים שבכלל לא מכירים את הענף ושואלים אותי 'מה, יש דבר כזה בארץ?' או 'אם אני אשים תפוח על הראש את פוגעת?'".
מיוחד: סיור בכפר האולימפי בפריז
אני וההיסטוריה
זה לא סוד שעברת לענף שעוד בחיתוליו, בטח לעומת ההתעמלות שאחרי טוקיו הפכה למעצמה. איך את עם זה?
"בהתחלה לא הבנתי כל כך, חטפתי שוק. הייתי רגילה שלאיגוד ההתעמלות יש כסף, מלא אנשים ומלא תפקידים. כל התכנון, הציוד, הטיסות, הכל רחוק ממני. פה גיא המנכ"ל איתנו גם כמאמן. זה מאוד שונה, אבל התפקיד שלי אותו תפקיד".
להיות עם הכותרת "האישה הראשונה הישראלית" עושה משהו?
"חלמתי לעשות משהו שיגידו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה עוד בהתעמלות. כשהייתי קטנה כיוונתי לעצמי את המטרה הזו. השגתי את זה בדרך לא צפויה".
לאן את מצפה להגיע בפריז?
"לפחות שמינית או רבע הגמר. זה ריאלי שאגיע לשמינית, מאוד רוצה יותר. רוצה לעשות היסטוריה יותר גדולה מהאישה הראשונה. אני רוצה לתת את הכל, ומאמינה בעצמי".
פורסם לראשונה: 01:30, 02.07.24
