(הטריילר לסרט "נקודת שבירה")
אליפות ארצות הברית 2012, שלב שמינית הגמר. רוג'ר פדרר, אז המדורג 1 בעולם, התכונן לעלות למגרש המרכזי למשחק המסקרן מול מרדי פיש בן ה-30, האיש שכל אוהדי הטניס בארצות הברית תלו בו תקוות שיהיה האמריקאי שיצליח סוף סוף לזכות בגביע בפלאשינג מדו.
גם פיש עצמו הרגיש שזה הטורניר שלו, הוא הגיע עם המון תקוות ובכושר טוב, ובדרך לשמינית הגמר הצליח להדיח את ניקולאי דוידנקו מרוסיה ואת ז'יל סימון הצרפתי. למרות זאת, האמריקאי לא נכנס לאצטדיון ארתור אש ולא עלה למגרש המרכזי כדי להתמודד מול פדרר. הוא החליט לפרוש עקב סיבות רפואיות שלא פורטו.
רק האנשים הקרובים אליו ביותר ידעו מה הסיבה האמיתית, כשמאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש, ובמקביל אינספור שמועות ודיווחים טענו שהוא סבל מבעיות נפשיות. רק שלוש שנים מאוחר יותר, במאמר שפירסם ב"פליירז טריביון", התבררה הסיבה האמיתית – התקפי חרדה חמורים, כאלו שמנעו ממנו לתפקד בשעות שקדמו לאותו משחק ולאורך זמן רב אחר כך.
"אני נמצא שעות לפני המשחק שעובדים עבורו, שמקריבים עבורו, משחק של קריירה שלמה. ואני לא יכול לעשות את זה. אני עובר כמה התקפי חרדה, אחד כל 15-10 דקות. הראש שלי מתחיל להסתחרר. אני מאבד את זה לחלוטין", פיש כתב אז במאמר החושפני. "אשתי שואלת אותי: 'מה אנחנו יכולים לעשות, איך נוכל לגרום לך להרגיש יותר טוב?', ואני עונה: הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טוב יותר הוא המחשבה לא לשחק במשחק הזה".
"אשתי הסתכלה עליי וחזרה על עצמה: 'אתה לא חייב לשחק, אתה לא חייב לשחק, אל תשחק'", הוא המשיך. "בסופו של דבר שמעתי אותה וזה הכה בי כל כך חזק. 'אני לא יכול לעשות את זה, אני לא הולך לעשות את זה, אני לא אשחק מול רוג'ר (פדרר)'. ולא שיחקתי. בהתחלה לא שיחקתי מול רוג'ר. ואחר כך לא שיחקתי בכלל".
פיש סיפק מבט יוצא דופן לדברים שמתחוללים בראשו של אדם הסובל מחרדה וסייע רבות בכך שדיבר באופן פתוח על נושא שנחשב עד לפני מספר שנים לטאבו שלא מדברים עליו. עניין חשוב וקריטי, הנוגע לבריאותם ולהתמודדות לא פשוטה של ספורטאים רבים.
בשש השנים מאז אותו טור, החלו עוד ועוד ספורטאים להתבטא בנושא בצורה חופשית ופתוחה – הזכורים ביותר הם מייקל פלפס, נאומי אוסקה וכמובן סימון ביילס, שנאלצה לפרוש במהלך גמר הקרב-רב בהתעמלות והשתתפה בסופו של דבר רק בגמר אחד בטוקיו, בתרגיל הקורה, שבו סיימה עם מדליית הארד.
בסרט הדוקומנטרי החדש של נטפליקס, "נקודת שבירה", חוזר פיש למקום שבו הקריירה שלו החלה ולכל אותם רגעים שהוא נשבר בהם, ומנסה להסביר מה מתחולל בראשו של אדם הסובל מהתקף חרדה, ומדוע אסור לשמור זאת בפנים – אלא הפך.
לא להראות שום חולשה
פיש התחיל לשחק טניס עוד כשהיה ילד קטן, בעקבות אביו שהיה מקצוען בעצמו, ומהרגע הראשון הראה כישרון גדול. כדי לקדם את הקריירה שלו, המשפחה עברה ממינסוטה לפלורידה ורשמה אותו לאקדמיה מיוחדת לטניס, בה התאמן ולמד במקביל. "לימדו אותי מאז שהייתי צעיר לא להראות שום חולשה. אם אני עייף, לא להראות שאני עייף. אם אני עצבני, אוקיי, אני אראה לך את זה, אבל אני מאומן מנטלית לשמור על הכל בפנים", אמר פיש בריאיון שסיפק בשנה שעברה לאתר הרשמי של הוועד האולימפי האמריקאי.
יריבו הגדול וגם חברו הקרוב ביותר בתקופה ההיא היה אנדי רודיק, שנחשב לכישרון יוצא דופן עוד בגילים הצעירים. אביו של רודיק הזמין את פיש לגור אצלם ולהפוך למעשה ליריב האימונים של בנם בדרכו לטופ העולמי. הם עשו הכל ביחד – אכלו, התאמנו, בילו וישנו יחד – ולמעשה עד היום הם מעידים שהם קרובים כמו אחים. נקודת המפנה בקריירה של השניים הייתה בגמר טורניר סינסינטי ב-2003 – רודיק כבר אז נחשב לאחד הטובים בסבב ודורג רביעי בעולם, כשפיש השתרך במקום ה-41 בדירוג.
רודיק, אחד המגישים הטובים אי פעם, הצליח לנצח את חברו במשחק רב תהפוכות שארך שעתיים וחצי בתום שלוש מערכות מותחות, כולל שני שוברי שוויון, והמשיך מיד לאחר מכן כל הדרך עד לזכייה באליפות ארה"ב והעפלה למקום הראשון בעולם.
הקריירה של פיש המשיכה להיות לא רעה, אך גם לא מרשימה במיוחד – זכיות בטורנירים פה ושם, ניצחונות לא סדירים בגראנד סלאמים, ואפילו מדליית כסף אולימפית מאתונה. כל זה הביא אותו לדשדוש סביב המקום ה-30-20 בדירוג העולמי, לא בדיוק שחקן שמישהו יזכור אחרי שהוא יפרוש.
רצה יותר מ"קריירה נחמדה"
"ב-2009 נפתחו לי העיניים פתאום, מעין נקודת מפנה בחיי", סיפר פיש במאמר שלו בפליירז טריביון. "הייתה לי קריירה נחמדה עד לאותו זמן, קריירה שבמובנים רבים יכולתי להתגאות בה. ואז חשבתי לעצמי שאותה 'קריירה נחמדה' לא מספיק טובה עבורי. רציתי לעשות עוד דברים בענף וידעתי שזה עכשיו או לעולם לא".
פיש שינה את התזונה ואורח החיים שלו, וירד בקיץ אחד כמעט 14 ק"ג כדי להפוך לטניסאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. גם התוצאות הגיעו – הוא הדהים את אנדי מארי במיאמי, שיחק תוך 48 שעות שני מרתונים של חמש מערכות ברולאן גארוס והצליח לעמוד בכל אתגר פיזי שהוצב בפניו. הוא גם שבר את המחסום הפסיכולוגי וגבר על חברו אנדי רודיק, פעמיים, אחרי שמונה הפסדים רצופים.
ב-2011 הוא כבר נכנס לעשירייה הגדולה בעולם, חלף על פני רודיק, והפך לטניסאי האמריקאי מספר אחת. הוא אפילו השתתף בטורניר גמר הסבב, אחד החלומות הגדולים שלו. "זה היה כל מה שעבדתי עבורו. כבר לא הייתי עוד שחקן בסבב, הייתי בטופ העולמי", הוא נזכר. דווקא אז, כשהוא בתקופה המקצועית הטובה בחייו, החלו התקפי החרדה.
עקב הדירוג הגבוה הציפיות שלו מעצמו גברו, וכך גם תחושת האכזבה בכל הפסד גדלה, אך פיש עשה את מה שהוא למד בתור נער מתבגר – להסתיר את הרגשות, לא להראות חולשה ולהחזיק הכל בפנים. זה לא עשה לו טוב, בכלל לא. "טניס הוא הסופה המושלמת של פאניקה, חרדה, לחץ – הכל ארוז יחד. זה ענף קשה, קשה מאוד".
זה לא עזר כשבדיקות שעבר גילו שהוא סובל מאי סדירות בקצב הלב, מה שאילץ אותו לעבור פרוצדורה רפואית כדי לתקן זאת, ולאחר מכן מצבו הוגדר "טוב". אבל הוא לא היה.
"אני לא זוכר כלום ממה שקרה"
"כשחזרתי למגרשים באותו הקיץ, לקראת טורניר ווימבלדון, התחילו בראשי מחשבות חדשות, מוזרות. מחשבות שגרמו לי לחוסר נוחות, לחרדה. הייתי לחוץ לקראת משהו שהולך לקרות, למרות שהוא המשיך בכל פעם לא לקרות. ואני חושב שמה שעברתי עם הלב הזה היה, בדרכים רבות, הטראומה הזו שארבה בצללים של אותן מחשבות".
הוא התקשה לישון, הוא לא הצליח לישון לבד והיה חייב שאשתו או אדם קרוב אליו יהיו לצידו בכל רגע, וזה רק הלך והחמיר – אך עד לאותו שלב התקפי החרדה לא הגיעו על המגרש, ופיש המשיך לספק תוצאות יפות, כולל שמינית גמר בווימבלדון ורבעי גמר בשני טורנירים מסדרת המאסטרס. "'לפחות', אמרתי לעצמי, 'זה לא קורה לי על המגרש'". ואז זה קרה על המגרש.
האמריקאי התייצב למשחק בסיבוב השלישי של אליפות ארה"ב מול ז'יל סימון. ביתרון של 1:2 במערכות וכשהמומנטום אצלו, משהו בו נשבר. הוא מספר: "הסתכלתי בשעון, הוא הראה 1:15 לפנות בוקר, וזה, משום מה, הספיק לי. הראש שלי החל להסתובב והמון מחשבות מילאו אותו. לא יכולתי לשלוט בזה. לא היה לי מושג מה קורה, שום מושג. אני לא זוכר שום דבר ממה שקרה. איכשהו הצלחתי לזכות במערכה הרביעית ולנצח במשחק, אבל אני לא זוכר את זה בכלל. ברגע שזה קרה לי על המגרש, ידעתי: שום דבר לא הולך להיות כפי שהיה". יומיים לאחר מכן הגיעה הפרישה מהמשחק מול פדרר, ואז תקופה שבה היה סגור בביתו ולא הצליח לתפקד.
כיום, שנים לאחר מכן, פיש ממשיך להתמודד עם החרדות שלו באופן יומיומי, ובכל ריאיון או שיחה איתו הוא מדבר בפתיחות מדהימה על ההתמודדות המאתגרת הזו. "אף אחד לא חסין מבעיות נפשיות וחרדות. זה לא סימן לחולשה. אנשים אולי חושבים שזה לא יכול לקרות למישהו מפורסם או כזה שמשחק טניס בווימבלדון, אבל זה יכול. זה אמיתי והדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לתמוך אחד בשני".
