אני מודה שההתפטרות של בעלי הפועל ת"א תפסה אותי לא מוכן. בשבת ראיתי במו עיניי עוד תצוגת נפל של קבוצה אדומה אבודה. השמש נתנה הרגשה של שבת טובה, אבל כשהעננים תפסו את מקומה על הדשא לא היה מה לראות. אז הסתכלתי על תצוגת הקהל המרגשת ביציע.
"אני מעביר את המיקרופון לקהל", אמר השדר המיתולוגי נחמיה בן־אברהם. אם אין רגש על הדשא, הקהל אומר את דברו. חשבתי לעצמי מה חושבים בעלי הקבוצה באותו הרגע. הפועל מאז ולתמיד אמר בעצם הקהל, היינו לפניכם ונהיה גם אחריכם. אחר־כך הפסדנו. כמה שעות אחר־כך הבעלים התפטרו.
אני שמח לאידם? אולי. חושש לעתיד הקבוצה? בוודאי. מאמין שיהיה טוב? אין לי ברירה, אוהד הפועל ת"א אני. "אבל הם הצילו אותנו מפירוק, תגיד להם תודה", יהיו מי שיגידו. נכון, אבל סבא שלי אמר לי פעם: "לא כל מי שבא לעזור לך כשאתה על הברכיים בהכרח רוצה בטובתך".
כמתנת פרידה, או אולי לא, רציתי לומר לבעלים תודה מכל הלב. תודה שלא שמרתם על הקבוצה. תודה על כל־כך הרבה מאמנים. תודה על השפלות השחקנים. "הגועל ת"א", כותבים ילדים באינטרנט ואני מזמזם, "אהובה שלי, עגומה שלי". תודה אישית על היחס המחפיר לשחקני העבר. תודה על מכירת השחקנים הצעירים. במקום לבנות עתיד, ההווה שלנו חי על שחקנים, שבעדינות אומר שהם לא ראויים לחולצה האדומה.
ותודה אחרונה על שנת ה־100 של המועדון. במשך שנים הפועל הייתה שם נרדף לחלטורה, לקחנו אליפות וירדנו ליגה, ניצחנו את צ'לסי ואת מילאן והפסדנו לעירוני נשר, אבל אף פעם לא היינו כל־כך לא רלוונטיים.
ומילה לאמריקאים. אתם מקבלים לידיכם את אהבת חיי והיא פצועה ועצובה. תשמרו עליה. אני לא מבקש אליפות או גביע, מוכן גם להמתין קצת לניצחון בדרבי. רק דבר אחד: תסתכלו לקהל בעיניים, תראו את הפטיש והמגל על החולצה, בדיוק איפה שהלב. לא רוצה חנות מזכרות והפנינג ביציע – תבנו קבוצת כדורגל. יש לכם הרבה אחריות על הכתפיים. לא קל להיות אוהד הפועל ת"א, אבל אין עוד כזאת קבוצה.
