בעוד כחצי שנה יפתחו המשחקים הפראלימפיים בפריז, וטליה אילת בת ה-25 תחתור בקיאק ותנסה להשיג את המדליה הנכספת, אחרי שהשיגה בקיץ האחרון את הכרטיס לאולימפיאדה.
לפני כשנה וחצי, התראיינה אילת ל-ynet כשהיא הייתה רק בימים הראשונים של הקמפיין האולימפי שלה. אז סיפרה על הזרועות שלה, שהופכות אט אט שריריות יותר. כעת, אחד הדברים הראשונים שהיא עושה הוא לחשוף מתחת לסריג שלובשת את אותן הזרועות, שנראות חסונות בהרבה, מוכנות לרגע הגדול.
אילת, רקדנית מקצוענית בעברה, הפכה לנכה בסוף כיתה י"ב, כאשר כלי דם התפוצץ בחוט השדרה. אחרי שעיכלה את הבשורה בה תצטרך להיעזר בכיסא גלגלים, היא החלה שיקום באיטליה. היא מספרת שבארץ לא יכלה לקבל את השיקום שמתאים לאישה צעירה וספורטאית. "הייתי כמו כל נכה מטופל, קיבלתי חצי שעה בערך", אמרה אז. "מצאנו מיקום בפירנצה ושם התייחסו אליי כספורטאית. מתשע בבוקר עד חמש אחה"צ. הרגשתי הקלה באיזשהו מקום, כי שנתיים הפסקתי לעשות את מה שאני הכי אוהבת ופתאום חזר לי הניצוץ. התחלתי לאהוב את החיים שלי מחדש".
באוגוסט האחרון, כאשר סיימה במקום השישי בגמר אליפות העולם את חתירת 200 מטרים בזמן של 55:62 שניות, הבינה שעכשיו מתחיל המאני-טיים לקראת הדבר האמיתי. "ידעתי ששנה שעברה היא סופר חשובה. אני יכולה להגיד שתחרות הקריטריון הייתה חשובה לי יותר מהאולימפיאדה עצמה", היא אומרת. "היה לי כל כך חשוב לקבל את הכרטיס. זה הגיע עם הרבה אימונים, הכל נהיה סופר אינטנסיבי. זאת הייתה המטרה הכי חשובה ורק אותה ראיתי בעיניים. הפסקתי את הלימודים שלי, אני לומדת ייעוץ מס והקפאתי את זה ממש לפני המוקדמות. הרגשתי שזה יותר מדי. גם קרה משהו משפחתי ברקע".
יכולה להרחיב?
"כן. סבתא שלי, לאה אילת, נהייתה מאוד מאוד חולה. הייתי קרובה אליה, כמו הבת הרביעית שלה, אני הנכדה הבכורה. זה היה טריגר כזה. אמרתי לה לפני שתפסיק לבלבל לי את המוח, כי הרגשתי שזה מקשה עלי להתרכז. היו לי רגשות מעורבים לגבי התחרות: שמחה, לחץ, עצב, התרגשות לטוב ולרע. אמרתי להורים שלי לא להגיד לי מתי היא נפטרה כשהייתי בגרמניה, שם הייתה אליפות העולם. זה קרה ביום של התחרות עצמה. בכיתי מאושר וגם מעצב, זה היה מרגש. הסתכלתי לשמיים וידעתי שהיא רואה אותי מלמעלה".
מה הרגשת כשהבנת שיש לך את הכרטיס לפריז ביד?
"המון סיפוק. מדובר בהרבה עבודה קשה, לחץ, כל הקשיים. זה היה מאוד אמוציונלי. עכשיו העלינו שוב את הרמה. היום אני מתאמנת עשרה אימונים בשבוע בירקון".
המלחמה השפיעה על האימונים?
"לא ירדנו למים במשך שבועיים, אבל הפסקה לא הייתה. יש ממ"ד בתוך מרכז החתירה. יש סימולטור קיאק ואיתו התאמנו, חתרנו בכל מצב. היה רק יום אחד של חופש במלחמה, בהתחלה כשלא ידענו מה קרה. אני בן אדם שיודע לשים את הסטרס והבעיות שלא קשורות לחתירה בצד, כמו שקרה עם סבתא שלי שידעתי שהיא עומדת למות. זה הציק לי והפריע לי. ניסיתי לא לייחס לזה חשיבות. הייתי בשוק מדברים אחרים".
למשל?
"היו קיאקיסטים מאלג'יריב ועוד מדינות מוסלמיות שהגיבו לי 'שחררו את פלסטין' פתאום. אפילו שאני לא בספורט עם מגע ישיר, פעם ראשונה שהרגשתי פחד. למה שספורטאים ידברו על פוליטיקה? זה אמור להיות מקצועי. ספורט הוא חברתי".
תיפגשי איתם בקרוב או שביטלו לך תחרויות?
"לא ביטלו, אני מתחרה ממאי עד ספטמבר. זה קרה בדיוק בפגרה. תהיה לי בתחילת מאי תחרות ושם יהיו מאבטחים ותהיה יותר שמירה. עכשיו יש מחנות אימונים ותחרויות בארץ, אבל הן לא ברמה של אליפויות אירופה ועולם. בהכנה עובדים על טכניקות שונות, חדר כושר שזה משהו שמתמקדים בו. ספרינט זה כוח. התחזקתי מאוד בידיים, את לא מבינה כמה. נהייתה לי יד ממש גדולה, ענקית. אני בן אדם קטן בתחום הקיאקים, אבל כבר לא קטנה".
"המטרה הריאלית היא גמר"
הרבה שעות בחדר כושר?
"כן, החלפנו את סוג המשוט לאחד הרבה יותר גדול שתופס יותר מים. לא הייתי יכולה לעשות את זה שנה שעברה, הוא דורש יותר כוח. הוועד הפראלימפי גם קנה לי סירה חדשה, אביזרים חדשים. זאת הסירה שתהיה איתי בפריז. עובדים על כוח מתפרץ, סיבולת שריר. אני מרגישה שכל עונה הרמה עולה לקראת האולימפיאדה. עכשיו אני בשיא הכושר".
מרגישה כבר שם נפשית?
"יש המון לחץ. יש לי בעיה קשה מנטלית עם העניין של לעשות 200 מטרים. אני עובדת כל כך קשה, קורעת את הצורה, בשביל משהו שהוא פחות מדקה. זה לא נתפס. אני נעזרת בפסיכולוג ספורט. אני מבינה שאני צריכה רק אותי ואת המאמן שלי ויטלי דרוזד. אנחנו עושים עבודה מעולה ביחד, הוא יודע לקרוא אותי לפני תחרויות, לפני מקצה. הוא יודע להרגיע אותי, אנחנו כאחד. מעניין אותי קו הסיום, בסוף אני מצליחה לעשות את הכי טוב. באליפות אירופה זכיתי במדליית ארד, חודש לפני אליפות העולם, זה היה הישג מטורף. עליתי בדרגה. הייתה לי שנה מדהימה".
נפתח התיאבון למדליה בפריז?
"כרגע המטרה הריאלית שלי היא להגיע לגמר A, שזה מעמד סופר גבוה. אולי ב-2028 אגיד מדליה. עכשיו יש נשים בתחרות שכבר מעל עשר שנים בתחום הזה, ומאוד קשה לעקוף אותן. אני כאן רק ארבע שנים וכבר בשישייה הראשונה. זה קשה, אני מצליחה לעקוף אחרות, אבל אני מציאותית. יש לי קטע שאפילו לא סיפרתי מתי התחרות שלי, באיזה יום ובאיזה שעה. זה משהו עם המזל. אני יודעת שאעשה שם את השיא שלי ואשרוף את המסלול".
בימים אלה עוזרת טליה לאמה, לנה, לגייס תרומות לקמפוס MOVE TO MOTION הנמצא בבית לוינשטיין כדי שיקלוט חיילים שנפצעו במלחמה ויעזור להם לעבור את השיקום בדרך חזרה לחיים. "אני לא רוצה שהחיילים האלה יעברו את הטלטלות שאני עברתי כדי להגיע למה שאני היום", אומרת טליה. לתרומה לקמפיין לחצו כאן.
"כשטליה נפצעה ויצאנו מהמחלקה השיקומית היינו בוואקום", משחזרת לנה את התקופה ההיא. "בפציעות קשות, זה לא כמו שבירת רגל ואז חוזרים למיטב וממשיכים בחיים. שיקום האמיתי צריך להביא למלוא הפוטנציאל השיקומי, שהחיילים יוכלו לתפקד עצמאית, להשתלב בקהילה ולהגשים את החלומות שלהם".
איך הגיע הרעיון לפתיחת המכון?
לנה: "מתוך התסכול, הייאוש וחוסר האונים. גם כשטליה הלכה למקומות טובים, בין אם פרטי או ציבורי לא נתנו לה לנסות להגיע לתוצאות המקסימליות, אלא 'להתחמם' בלבד".
טליה: "גם לא היה קשר בין הפיזיותרפיסט לפסיכולוג. חצי טיפול זה רק לעדכן מה קורה מה היה שם ומה היה שם. זה תסכל אותי. לא רציתי שככה החיים שלי יראו, למה לא מתייחסים אלי כספורטאית, למה אין תוכנית אימון. אני צעירה בת 18 שבריאה, רוצה להמשיך להשתקם. לא הרגשתי את זה ושנאתי את החיים שלי. גם בפיזיותרפיה פרטית הרגשתי תקועה, שאני לא מממשת את הפוטנציאל שלי. השיקום בחו"ל היה מדהים, הייתה הרמוניה בין לבין, לא הייתי צריכה להגיד לאף אחד כלום, ידעו את התיק שלי. זה היה משהו פנומנלי בהרגשה שלי".
לנה: "בעמותה הצנועה שלנו בהתחלה הכשרנו את הפיזיותרפיסטים באיטליה. יש לנו ועדה רפואית, כל מטופל רואה רופא שיבדוק שמתאים לדבר הזה. כמו שטליה אמרה, הכל תחת קורת גג אחת, בין אם לסדר את הסדים ובין אם ריפוי בעיסוק. זה לא רק כדי לעודד את השיקום, אלא למנוע בעיות משניות ואי התאמות. התחילו להגיע אלינו בהתחלה נכי צה"ל ממלחמות ומבצעים אחרים שכל כך השתפרו. הם באו למשרד הביטחון והם אמרו: 'אתם חייבים להכיר את המרכז הזה כי אין סיכוי שאנחנו חוזרים למה שהכרנו עד עכשיו. אין מה להשוות את הגישה, את התוכנית, את הציוד'. הפכנו את הפיזיותרפיה למדע".
מה זה אומר?
לנה: "אנחנו רואים את התהליך ההתפתחותי של העלאת התפקוד מהגוף. במשרד הביטחון ראו את המקרים המוצלחים, וכשהתחילה המלחמה הם פנו אלינו וביקשו שאנחנו נתכונן לקראת הפצועים הקשים. נתנו לנו מספר ספק והכל טוב ויפה, רק שיש בעיה. גם כשהם ישלמו על הטיפול עצמו, אנחנו במלוא הקיבולת. יש לנו רשימות המתנה. איך נקלוט את החיילים היקרים האלה שפצועים קשה? אנחנו צריכים לקנות עוד ציוד, להכשיר עוד צוות מקצועי בשיטה הייחודית שלנו וצריכים עוד שטח. ברגע שיהיו לנו את שלושת הדברים האלה, שבגללם יצאנו בקמפיין גיוס 'משקמים את הפצועים'- הם יקבלו את השיקום האיכותי ביותר בישראל".
טליה: "זה הזמן בשבילנו להביא לחיילים את השיקום הכי טוב שיש בארץ. מגיע להם, כמו שאני קיבלתי את החיים בחזרה אני רוצה שגם החיילים יקבלו. זה הזמן שלנו להילחם בשבילם. אין לנו מספיק מקום לקבל 600 חיילים פצועים, בשביל זה צריך את התרומות האלה. כדי לא להשאיר אף אחד מאחור".
