16 שנים וחצי אחרי הביקור האחרון שלו בישראל, ינחת בשבוע הבא נובאק ג'וקוביץ' בארץ. בפעם האחרונה, כשעוד היה בן 18, הוא ניצח בשלוש מערכות את דודי סלע ואת נועם אוקון והיה חלק מה-1:4 של סרביה ומונטנגרו (אז) מול ישראל בגביע דייויס.
בפברואר 2006 הוא היה בחור צעיר וכישרוני, שהישג השיא שלו היה סיבוב שלישי בטורנירי גרנד סלאם, הפעם ג'וקוביץ' מגיע ממקום אחר לגמרי. הכול הלך קשה לסרבי בן ה-35 במהלך הקריירה ונראה שהשנה הנוכחית, למרות הזכייה השביעית בווימבלדון והרביעית ברציפות, היא אולי הקשה מכולן.
ג'וקוביץ', שנולד בבלגרד במאי 1987 לסרג'אן ודיאנה, גדל בדיוק בתקופה הכי מתוחה ועקובת דם שידעה המדינה שלו. הוא היה ילד בן 12 שהתחבא במקלט בזמן שכוחות נאטו הפציצו את בירת סרביה בין מרץ ליוני 1999. נובאק עצמו נשאר בכלל אצל סבא שלו ולאדה בזמן שהוריו בילו את מרבית השנה בקופאוניק, עיירה הררית ליד קוסובו, כדי שיוכלו לעבוד ולספק את הצרכים של שלושת הבנים שלהם.
"נשארנו במרתף כל היום, כולם נדחסו לשם", סיפר ג'וקוביץ' בריאיון ל-CBS ב-2011, "היינו מתעוררים כל יום ב-2:00 או 3:00 בלילה במשך חודשיים וחצי בגלל ההפצצות. החוויות האלה הפכו אותי לאלוף, הן הפכו אותנו לקשוחים יותר, להיות רעבים להצלחה". הפצצת סרביה החלה ב-24 במרץ 1999 ונגמרה ב-10 ביוני כשהחיילים היוגוסלבים החלו לסגת מקוסובו.
מהרקע הזה ג'וקוביץ' הגיע וגם כשהחל להשתלב בטניס העולמי הדברים הלכו קשה מאוד. הוא עלה לגדולה וזכה בתואר הגרנד סלאם הראשון שלו באוסטרליה 2008, בדיוק בעידן בו כבר היו שני כוכבי-על בסבב שטרפו את כל התארים והפכו לאהובי הקהל: רוג'ר פדרר ורפאל נדאל. ג'וקוביץ' תמיד נחשב לאאוטסיידר, שהקהל לא ממש קיבל ולא אהב. אפשר לומר שהייתה לזה גם סיבה פוליטית בשל המדינה ממנה הגיע, אבל גם השטויות שעשה במגרש, הפרישות התכופות במשחקים גדולים והאופי דווקני לא ממש הועילו לתדמית שלו בקרב חובבי הטניס.
לאורך הקריירה שלו, ג'וקוביץ' תמיד היה בעמדת מיעוט. תמיד כשהוא שיחק מול נדאל, פדרר או אפילו אנדי מארי וסטן ואוורינקה (בימיהם היפים), הקהל היה נגדו. לפעמים זה הרגיש כאילו הקהל בעד היריב, בעיקר כשזה היה פדרר, אבל לפעמים אי אפשר היה להתעלם מהתחושה שזה בעיקר נגדו. גם בשנים האחרונות, כשהוא כבר נחשב לאגדה ולאחד הגדולים בהיסטוריה, הסרבי לא זכה לחסד מהקהל. היה נדמה שיש איזשהו מפנה בגמר אליפות ארה"ב בשנה שעברה כשהפסיד לדניל מדבדב ומירר בבכי. באותו רגע היה נדמה שהקהל בניו יורק, שבמשך שנים די דחה אותו, סוף סוף מחבק את הסרבי. את זה אי אפשר היה לבחון השנה כיוון שהוא לא הורשה לחזור לארה"ב.
ולא רק מהקהל ג'וקוביץ' חטף לאורך השנים, אלא גם מהממסד. בווימבלדון קרה לא פעם בשנים האחרונות שהוא שובץ במגרש מספר 1 ולא במרכזי בעוד במגרש המרכזי שובצו שמות שלא עשו ולא יעשו בקריירה כלום לעומת מה שהוא עשה. אלה אמנם דברים שנראים מבחוץ כסמנטיים, אבל בפנים לכולם ברור איזו עוצמה וחשיבות יש לשיבוצי מגרשים. שיבוץ שאינו למגרש המרכזי עבור ג'וקוביץ' פוגע בתדמית, בחשיבות שלו ובעיקר באגו. זה המון בשביל ספורטאי כמוהו.
אם אמרנו שלאורך הקריירה הכול הלך קשה לג'וקוביץ', אז 2022 כנראה הייתה השיא. זה התחיל עם סאגה בלתי נגמרת, בה כל הצדדים איבדו כל היגיון ופרופורציות באליפות אוסטרליה. כזכור, הזוכה ב-21 תארי גרנד סלאם, הגיע למלבורן, לא הורשה להיכנס ונשלח לחקירה בשדה התעופה, שם שהה במשך שעות עד שנשלח למתקן כליאה, בו שהה במשך שבוע עד שהוחלט לגרש אותו מהמדינה. כל זאת בגלל הסירוב שלו להתחסן נגד קורונה. כשכבר חשבנו שהעניין נגמר, אז גם בניו יורק לא הסכימו לקלוט את ג'וקוביץ' בגלל אותה סיבה. כך שהשנה הוא החמיץ זכייה בשני תארי גרנד סלאם אפשריים - אוסטרליה וארה"ב.
8 צפייה בגלריה
הרבה יותר משגריר עבור סרביה. ג'וקוביץ' עם שני אחיו ושני הוריו אחרי הזכייה הראשונה באוסטרליה ב-2008
(צילום: גטי אימג'ס)
גם בעניין המלחמה ברוסיה, ג'וקוביץ' ספג הרבה ביקורת. כשהוחלט לא לאפשר לטניסאים וטניסאיות מרוסיה ובלארוס להשתתף בווימבלדון, הסרבי החליט להגן עליהם: "לעולם לא אתמוך במלחמה כי אני בעצמי ילד של מלחמה. אני מכיר את הטראומה שמלחמה משאירה, כולנו בסרביה יודעים מה קרה ב-1999. היו לנו הרבה מלחמות בבלקן בעבר הקרוב. למרות זאת, אני לא יכול לתמוך בהחלטה של ווימבלדון וחושב שהיא משוגעת. כשפוליטיקה מתערבבת עם ספורט, התוצאה היא לא טובה. אני גדלתי עם סנקציות ואני יודע איך זה מרגיש כשהעולם רואה אותך בצורה מסוימת כי תדמית שלילית כבר נוצרה. אין שום צורך להשעות אף ספורטאי, אני לא רואה איך הם משפיעים על המלחמה. יש לנו חוקים בטניס שמדברים על איסור הפליה, בווימבלדון הפרו את החוק הזה".
וזו נקודה נוספת שמלווה את ג'וקוביץ' לאורך כל הקריירה. הוא לא רק ספורטאי ומעולם לא היה רק ספורטאי. הוא הפנים היפות שסרביה אמורה הייתה להציג אחרי המלחמה האיומה בשנות ה-90', אחרי הטבח בסרברניצה ועוד מעשים נפשעים של פושעי מלחמה מהמדינה. ג'וקוביץ', יחד עם בת ארצו וגילו, אנה איבנוביץ' היו הפנים היפות והמרעננות שסרביה הציגה לעולם בתחילת שנות ה-2000, קצת אחרי שכל מה שהעולם שמע עליו בנוגע לסרביה כלל רק מעשי טבח, רציחות, הפצצות ופשעי מלחמה.
העיתונאי הסרבי סשה אוזמו דיבר בעבר על ג'וקוביץ' כ"גיבור לאומי", אבל גם כמי שנושא עליו משקל עצום של אחריות. "הוא מודל לחיקוי אדיר", הוא אמר בריאיון ל-BBC, היו לנו ספורטאים אדירים שהיוו השראה לדורות, אבל הם לא היוו השראה כמו שנובאק מהווה. היה לנו כדורסלן ענק בשם ולאדה דיבאץ, אבל הטווח של נובאק הוא הרבה יותר גדול והרבה יותר משמעותי, הוא גיבור שתופס הכול בסרביה. אנשים יכולים להזדהות איתו בקלות. טניס הוא הענף השלישי מבחינת הפופולאריות שלו במדינה אחרי כדורגל וכדורסל, אבל נובאק הוא הכי פופולארי ובפער".
ואכן, אם מדברים על אחריות אז ג'וקוביץ' במשך שנים מראה המון אחריות ואופי, דבר שהסרבים מעריכים ואוהבים במיוחד. הם רגילים לנבחרת כדורגל שתמיד קטנה בהרבה מסך חלקיה, גם נבחרת הכדורסל הסופר כישרונית כמעט תמיד מפשלת כמו ביורובאסקט האחרון. בניגוד אליהם ג'וקוביץ' כמעט תמיד מספק את הסחורה. לא משנה מה הוא יעבור וכמה הוא יסבול בשביל זה, בסוף הוא אחד הספורטאים הכי ווינרים וחזקים מנטאלית שאי פעם היו. זה גם מה שהופך אותו לכזה גיבור ענק במולדתו ולתשובה הכמעט אינטואיטיבית לשאלה: "איזה ספורטאי היית בוחר במשחק אחד על החיים שלך?". עם זה גם שונאיו הגדולים ביותר, ויש לא מעטים כאלה, יסכימו.
אחד מרגעי הווינריות הגדולים ביותר בקריירה שלו ובכלל הגיע בחצי גמר אליפות ארה"ב 2011 מול רוג'ר פדרר. במצב של 6:7 (7), 4:6, 6:3, 6:2, 3:5 ו-15:40 לטובת פדרר על ההגשות שלו, העסק היה נראה סגור וגמור. אלא שאז ג'וקוביץ' עצם את העיניים, חבט את אחת מחבטות הפורהנד הגדולות שנראו אי פעם בהחזרה להגשה של פדרר וכל המשחק התהפך. הוא הציל עוד נקודת משחק וזכה במערכה עם 5:7, היה ברור שמשהו גדול קרה. המשחק הזה גם הגיע שנה לאחר שג'וקוביץ' כבר הציל שתי נקודות משחק (על הסרב שלו) מול פדרר בחצי גמר אליפות ארה"ב הפתוחה. עכשיו היה ברור שהלוחות הטקטונים מתחילים לנוע ושאנחנו עומדים בפני שינוי ענק, אותו הקהל הניו יורקי ממש לא יאהב. מאז 2011, אגב, פדרר זכה בארבעה תארי גרנד סלאם (פעמיים באוסטרליה, פעמיים ווימבלדון), ג'וקוביץ' זכה בלא פחות מ-17, לא כולל השלושה של אותה שנה ואותה אליפות ארה"ב.
כשהוא כבר בן 35 ובעיקר רוצה לסיים את הקריירה עם כמה שיותר תארי גרנד סלאם כדי להיחשב לגדול מכולם, ג'וקוביץ' יגיע לסיבוב קצר בת"א. זה יקרה קצת אחרי שייפרד מפדרר בטורניר הראווה בגביע לייבר וקצת לפני שינעל את השנה בטורניר המאסטרס בפריז ובטורניר גמר הסבב בטורינו.
8 צפייה בגלריה
הרגע ב-2011 בו פדרר הבין ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. לחיצת היד עם ג'וקוביץ' אחרי ההפסד בחצי הגמר בניו יורק
(צילום: AP)
