אחד המשחקים הזכורים ביותר בהיסטוריית הכדורגל היפני מכונה עד היום "הסבל בדוחא". זה קרה ב-1993: שער בדקה ה-91 במשחק שהתקיים בקטאר קבע 2:2 דרמטי בין עיראק ליפן, ועלה לאחרונה באיבוד כרטיס בכורה למונדיאל. בדרום קוריאה מכנים את האירוע אחרת לגמרי, בשם חיבה - "הנס בדוחא". הם ניצחו במקביל את צפון קוריאה 0:3, ובזכות השער העיראקי עלו לגביע העולם בארה"ב.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
אותה קטאר הפכה בשבועיים האחרונים לזירת ההכתרה של יפן לכוח עולמי בכדורגל, והיא תשחק היום (17.00) מול קרואטיה בשמינית הגמר. המאמן שלה, האג'ימה מוריאסו, שיחק בנבחרת ההיא. אחרי היפנים תעלה דרום קוריאה למשחק מול ברזיל (21.00), בתקווה לסנסציה אדירה. 20 שנה אחרי ששתי האסייתיות אירחו ביחד את המונדיאל, הן שוב מרגישות בבית.
רק שההצלחה המשותפת אינה מלמדת על תהליכים דומים בשתי המדינות. יפן הצליחה לנצח את גרמניה וספרד, אבל חווה ירידה הדרגתית ומשמעותית סביב העניין במשחק הפופולרי בעולם. דרום קוריאה, לעומתה, בצמיחה - הכדורגל הפך לחלק משמעותי בתרבות ובשיח.
נהוג לחשוב שהשחקנים המצליחים ביותר מגיעים מהרקע העני ביותר, כי כדורגל הוא האופציה היחידה שעומדת בפניהם, אבל זה רק חלק מהמכלול. באופן מלא - וההוכחות מופיעות בספר "סוקרנומיקס" החוקר את המשחק - מדובר לרוב בעניים, אבל ממדינות עשירות. כאלה שיש בהן מי שיגלה, יפתח אותם ויעניק להם תנאים טובים. זה המצב ביפן ובקוריאה, ולכן הן מצליחות יותר משכנותיהן במזרח אסיה, גם מכאלה שאוכלוסייתן גדולה משמעותית.
"אני עוד זוכר את הימים שניצחנו אתכם", אומר בחיוך גטאו סוטו, עיתונאי יפני ותיק שנהנה מההצלחה המסחררת של נבחרתו. "זוכר" זו מילה מטעה. ישראל דווקא לא התמודדה פעמים רבות עם יפן, למרות השנים הארוכות באסיה, ובכל חמשת המשחקים בשנות ה-70 הניצחון היה שלנו. זה נשמע משונה היום, לצעירים שרגילים לראות את יפן במונדיאל, אבל הכדורגל היה חייזר בארץ השמש העולה, ענף חובבני וזניח.
קמאדה וקובו בצילו של אוטאני
הדברים השתנו בצורה קיצונית מאז. היזמים שראו את הפוטנציאל העצום במדינה, והקימו את הליגה המקצוענית ב-1993, הובילו לטירוף חושים. יפן היא אומת ספורט מפוארת: ברגע שהוחלט להתייחס לכדורגל כאל שאר הענפים המצליחים, הנסיקה הייתה מהירה. המונדיאל הראשון בהשתתפותה היה בצרפת 1998, ומאז היא לא החמיצה את הטורניר. כעת רבים רואים אותה כפייבוריטית מול סגנית אלופת העולם קרואטיה. אם תעבור אותה, זו תהיה הפעם הראשונה שלה ברבע הגמר.
עיתונאים יפנים בקטאר טוענים כי קיימת דווקא ירידה עקבית בפופולריות של הענף במדינה, מסיבות מקצועיות ודמוגרפיות. הכדורגל התקדם במהירות מדהימה תוך דור אחד והפך למספר 2 ביפן, כשהמונדיאל מושך צופים רבים למסכים - אבל מספר 1 חזק וגדול מדי. למעשה, נראה כי הבייסבול חזק היום ביפן יותר מאשר בארה"ב, שם ממוצע הגיל של האוהדים עולה, וצעירים לא יוצרים בסיס קהל חדש.
היפנים, לעומת זאת, עסוקים בקדחת שוהיי אוטאני. אולי שחקן הבייסבול הטוב בעולם, שמככב בלוס-אנג'לס איינג'לס, ומהווה מודל לחיקוי הרבה יותר מכדורגלנים שיצאו לליגות הגדולות כמו דאיצ'י קמאדה או טאקפוסה קובו. בינתיים, הליגה המקומית הולכת ונחלשת מבחינת רמה ועניין, והשחקנים הבולטים מעדיפים לעבור לאירופה.
זו הזווית המקצועית, אבל הדמוגרפית חשובה לא פחות במבט לעתיד. הנבחרת הנוכחית היא תוצר של התהליכים שהחלו בשנות ה-90 ושל בסיס פירמידה רחבה ועמוקה. אלא שכעת, כפי שטוען אחד העיתונאים, הירידה בקצב הילודה ביפן צפויה להשפיע: "יש הרבה ענפים מצליחים אצלנו, וכולם נלחמים למשוך אליהם את הילדים, שמספרם אינו גדול כבעבר. לא מספיק מהם בוחרים בכדורגל, הרוב עדיין הולך לבייסבול".
לצד הירידה בעניין, תרבות האולטראס דווקא משתדרגת. במשחקי הקבוצות היפניות אפשר למצוא לפעמים את התפאורות המושקעות ביותר, שירה בלתי פוסקת, ולא מעט נשים בתוך ארגוני האוהדים החזקים. גם אוהדי דרום קוריאה יודעים להרעיש, אך אצלם אפשר לראות זאת יותר בנבחרת, כיוון שקבוצות הליגה הקוריאנית שייכות לתאגידי ענק - סמסונג, יונדאי - דבר שיוצר פחות חיבור. התפרצות האהדה מגיעה ברמה הלאומית.
מצ'ה בום קון עד סון יון מינג
בדרום קוריאה זה תמיד היה שונה מיפן. הכדורגל חשוב ברמה כזו שהצלחה בקבוצות גדולות או בנבחרת שקולה לשירות בצבא (שירות חובה במדינה). אמנם היא לא תמיד הגיעה למונדיאל, אבל לאורך עשורים רבים היא נחשבה לאחת הנבחרות הבכירות באסיה ונהנתה מהיכולת הגבוהה של החלוץ צ'ה בום-קון, שהפך לשם מאיים עבור ישראל, שסבלה מהמפגשים מולו. מאז 1986 היא בקביעות במונדיאל והצלחתה נרחבת מזו של יפן. השיא היה במקום רביעי בטורניר הביתי ב-2002, מסע שעד היום מלווה בכוכביות, בגלל שערוריות השיפוט שעזרו לקוריאנים.
דרום קוריאה אינה שונה מיפן מבחינת הבייסבול, גם אצלה הוא הענף הפופולרי ביותר. אבל כאן ההבדל ניכר בזכות אליל כדורגל בסדר גודל קיצוני (כמו אוטאני ביפן). חלוץ טוטנהאם, סון יונג-מין, משנה את מעמד המשחק - ולא רק על הדשא. הבכי חסר המעצורים של מלך שערי הפרמייר-ליג בעונה שעברה, אחרי הניצחון הדרמטי על פורטוגל, היה עוצמתי והראה את החיבור בין האזרחים, הדגל והנבחרת.
האוהדים הקוריאנים הם מהצבעוניים והרועשים בטורניר, למרות שלא הגיעו בהמוניהם לקטאר. כמה מהם התכנסו אתמול בצל הפוסטר עצום הממדים של סון, ושרו שירי אהבה לנבחרת. אחד מהם, ג'ין הו, אמר: "הכדורגל אצלנו סוגר פערים מהבייסבול, ורואים את השינוי ברייטינג ובכמויות האוהדים שמגיעים למגרשים".
שתי אסייתיות שכנות בשני משחקי שמינית גמר מונדיאל ביום אחד. שתיהן לא אוהבות זו את זו, בלשון המעטה. היריבות הספורטיבית בין יפן לדרום קוריאה נחשבת לאחת החמות בעולם, ולפני כעשור הוחלט להפסיק כמעט לגמרי קיום משחקי ידידות ביניהן, בעקבות היחסים המתוחים.
יהיה להן קשה הערב, בעיקר לקוריאנים. אבל לכו תדעו, אולי הן יהיו חייבות להיפגש ברבע גמר המונדיאל.
פורסם לראשונה: 06:57, 05.12.22