יש מתמטיקה, והיא קובעת שמכבי ת"א עדיין לא אלופה. למשחק מול הפועל באר-שבע היא עלתה ביתרון של שבע נקודות, כשליריבתה יש עוד 21 נקודות בקופה ומפגש ישיר בכיס. הרי קרו כבר דברים מוזרים מאלה.
אבל כדורגל הוא לא תרגיל בחשבון של חיבור וחיסור: יש גם אקטואליה, והיא משמעותית יותר. הודעתה של מכבי חיפה על מינויו של ברק בכר למאמן בעונה הבאה היא הודאה בכניעה. מכבי ת"א אולי עדיין לא הבטיחה את האליפות, אבל מכבי חיפה כבר הבטיחה שהיא לא תהיה אלופה בכך שמינתה מאמן חדש. בבחירה בין האמונה בנסים של היום לעיצוב של המציאות של המחר, היא בחרה באופציה השנייה. אתמול באה הפועל באר-שבע ואולי בחרה באופציה השלישית.
ברדה: "לא זוכר את מכבי ת"א עם מצב אחד במשחק"
(ברדה: "לא זוכר את מכבי עם מצב אחד במשחק")
הנפת הדגל הלבן של מכבי חיפה קבעה עבור מכבי ת"א מסע הכתרה בין שמונה משחקים, מבאר-שבע ועד נוף הגליל, מסכנין ועד חיפה, שבמסגרתו יתאפשר לה לעבוד על הפינישים הקטנים של העסק כולו – לייצר עוד רגעים זכירים ולהרוויח ניואנסים, אם אלו נחוצים לה. לנצח את הפועל באר-שבע שוב, בפעם השלישית העונה, יכול להיות ניואנס נחמד. זו אחת הפסגות האחרונות שנותרו למכבי ת"א לטפס עליהן בדרך שתהיה ברובה מישורית עד לסיום. היא תטפס עליו בפעם אחרת.
היו קבוצות טובות ממכבי ת"א הזו, וגם למכבי הזאת היו משחקים טובים יותר מאמש, בלשון המעטה. זה לא נראה כמו משחק שמכבי תשכח במהרה, אלא כמו משחק שהיא שכחה ממנו בעודה משחקת. זה מה שקורה כשהדומיננטיות הטבעית של מכבי (כמעט 61% החזקת כדור העונה, הכי הרבה בליגה) חוברת ליום רע של שחקני ההכרעה שלה – נוצר הרושם הברור שמכבי אולי יותר טובה מהיריבה, אבל בעיקר פחות טובה מעצמה. היא החזיקה בכדור, חגה לא מעט סביב הרחבה של באר-שבע כאילו החוק אוסר עליה להיכנס לתוכה, אבל להוציא ניסיונות נדירים לנצל את המיס מאץ' של מילסון על אור דדיה, לא היה לה דבר מסוכן באמת להציע.
זה לא מי יודע מה, אבל כאמור, מכבי ת"א גם התרגלה לכך שהיא לא חייבת שזה יהיה מי יודע מה. הנסיבות, בסופו של מאבק אליפות שכמעט והוכרע, לא דורשות ממנה יותר. אז היא לא נותנת יותר. זו לא קבוצה שהתעלתה כשהייתה צריכה, אז כשהיא לא חייבת? הראשוניות שלה לא נובעת מניצחונות נקודתיים מרשימים, אלא מעקביות מרשימה. היא אמנית התמונה הגדולה. היא לא ניצחה את מכבי חיפה, אבל היא גם לא הפסידה לכל היתר. עד אתמול.
בקושי, באופן מניפולטיבי מעט (פנדל מוצדק אך כזה שנשרק בעקבות קרן שלא הייתה צריכה להיות ובמה שנראה כעמדת נבדל), באר-שבע גירדה ניצחון ופתחה פתח, גם אם צר, לדרמה שכמותה לא הייתה. מכבי חיפה כבר הודתה שנכשלה, ואז היא נכשלה גם בזה. בדיוק כשחשבה שיצאה, מישהו בא ומשך אותה בחזרה.
היסטוריה, ואז היסטריה
מוצאי שבת היו זמן מוזר שבו נמצאה הדרך לעצור מתקפה של מאות כטב"מים וטילים שנשלחו מאיראן לעברה של ישראל, אבל לא למנוע מכדור שבעט שחקן הפועל ת"א להיכנס לשער. שני דברים שלא תיארנו שיקרו בימי חיינו, קרו כמעט בבת אחת. אין גבול לטכנולוגיה, מסתבר, וגם לא לרוחו (ורגלו) של האדם.
אחרי שבעה משחקים וחצי ועוד שלוש דקות זה קרה – סדרת פעולות שהצלחתה של כל אחת מהן בנפרד אינה דבר מובן מאליו, התרחשו בסמיכות פלאית; איהאב גנאים גם זיהה את התנועה של רן בנימין, גם מסר לו לשטח (אם כי מעט באיחור) וזה גם בעט למסגרת מחוץ להישג ידיו של עומר כץ. כל זמן הוא זמן טוב להבקיע, בטח כשאתה לא עושה זאת במשך כ-11 שעות וחצי של כדורגל, אבל השער הזה באמת תוזמן היטב – לא שער ניחומים שעיקרו בעצירת הסחף, אלא כזה ששווה יתרון מול נועלת הטבלה כשזו בחיסרון מספרי. יותר מכל משחק אחר, זה צריך היה להיות שווה שלוש נקודות עבור קבוצה שבמשך למעלה מחודשיים לא עמדה בתנאי הראשוני הנחוץ לניצחון – להבקיע.
4 צפייה בגלריה
אצלם אין "צריך", ואם יש – אז לא עבור דבר חיובי. שחקני הפועל ת"א מאוכזבים
(צילום: עוז מועלם)
אבל מילה כמו "צריך", שמאחוריה טמונה ההנחה שיש קשר בין סיבות לתוצאה, לא משחקת תפקיד במקרה של הפועל ת"א. 0:1, בבית, מול קבוצה בעשרה שחקנים עם רגל ושלושת רבעי בלאומית, שווה ניצחון? לא במקרה שלה. אצל הפועל אין "צריך", ואם יש – אז לא עבור דבר חיובי. רק שלילי. אם משהו צריך לקרות לה, זה יהיה לרעה. זו הסיבה ששער השוויון של אבי ריקן בדקה ה-99 היה בו זמנית משהו שלא יכול לקרות לפי כל קנה מידה, והדבר הכי מתבקש שיקרה לפי קנה המידה של הפועל. היא הרי נמצאת בצד הלא נכון של ההיסטוריה – היא הכריזה על שנת המאה של המועדון זו העונה השנייה ברציפות, כי הקודמת הייתה איומה ונוראה, רק כדי שזו תתגלה כגרועה אפילו יותר. כך גם ביום בו היא סוף-סוף כובשת שער, זה לא מתגלה כאירוע הדרמטי ביותר במשחק. גם כשהיא חושבת שעשתה היסטוריה, מגיעה ההיסטוריה ועושה אותה.
ריקוד צמוד של שלומיאליות
את מה שהפועל ת"א נתנה בדקה ה-99 להפועל פ"ת, היא קיבלה 24 שעות לאחר מכן בדקה ה-91 של המשחק בין מ.ס אשדוד למכבי נתניה. הסיבה שבגללה משתמר מאזן האימה ביניהן, במסגרתו ארבע נקודות בלבד מפרידות בין חמש קבוצות, היא שכולן רוקדות ריקוד צמוד של שלומיאליות, קשורות בחבל בלתי נראה של חולשה שדואג שאף אחת מהן לא תיפול. כל רגע שפל של אחת נענה מיד בפאשלה של אחרת. שער שוויון בלתי אפשרי, שנדמה בזמן אמת לגזירת מוות, מקבל פרופורציה בהזדמנות הראשונה כששחקן הקבוצה היריבה, במקרה הזה שלו הרוש, מחמיץ בענק ממצב של אחד על אחד במאני טיים של משחק שיכול היה להעלות את קבוצתו מעל לקו האדום. בית"ר ירושלים עוזרת למכבי נתניה להתמודד עם משחק שלישי ברציפות ללא ניצחון; הפועל ת"א עוזרת לבית"ר להתמודד עם הפסד להפועל חדרה; אשדוד עוזרת להפועל ת"א להתמודד עם תיקו מול הפועל פ"ת. זו חברות.
חמש הקבוצות שנאבקות נגד הירידה – ממכבי פ"ת ועד אשדוד – השיגו ביחד שני ניצחונות בשני המחזורים הראשונים של הפלייאוף התחתון. בסוף יימצא החטא הגדול שעליו אי-אפשר יהיה למחול – הפסד אחד יותר מדי, החמצה אחת שאין עליה מחילה. איך הן ידעו? שבת אחת הן פשוט יקומו בבוקר ולא יהיו להן תוכניות.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.04.24
