הפסטיבל
לוסטיג, ארד ולהקת המעודדות
"לא רק שעמדנו במטרות, עלינו עליהן בהרבה. אלה המשחקים האולימפיים הטובים בהיסטוריה בפער אדיר", סיכם מנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג, והוסיף מילות טפיחה עצמית על השכם: "שידרגנו, שיפרנו, הבאנו, השכלנו".
אחרי הזהב של ארטיום דולגופיאט הכריזה יו"ר הוועדה המקצועית בוועד, יעל ארד: "זה הישג ענק שלו, של הצוות שלו, מועדון מכבי ת"א, איגוד ההתעמלות והמשלחת האולימפית". מי זוכר שבטקס הכתרתו ל"ספורטאי השנה" ב־2017 היא עוד קראה לו "גולפיאט".
על שני המתעמלים ששווים זהב כל מילה מיותרת. בטאקוונדו הייתה הפתעה נהדרת, המקום הרביעי של מתן רודיטי במים הפתוחים פשוט מדהים, ולא מעט ספורטאים עמדו ביעדים. מצד שני, היו לא מעט כישלונות ומתחרים בלתי רלוונטיים בעליל. ארבע מדליות ממשלחת בת 90 מתחרים, חלקם אלופי עולם ואירופה, זו לא "הצלחה אדירה". הרי ארד עצמה אמרה לפני המשחקים: "יש לנו חמישה מועמדים טבעיים למדליה".
אבל ככל שקרבה האולימפיאדה ובמהלכה, גאתה הנמכת הציפיות וחזר התרגיל המוכר של מניין ה"גמרים" (בעיקר בשחייה, שם גם "חצאי גמר" הפכו להגשמת חלום). להקת המעודדות בתקשורת מיהרה להתיישר ולהלל, למרות שבשום טבלה אולימפית לא סופרים "גמרים". איך אמרה בבכי הג'ודאית שירה ראשוני: "כולם יודעים שזה הכל או כלום, מדליה או לא מדליה". חד וחלק.
ריאיון משותף עם האלופים האולימפיים לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט
(צילום: שחר גולדשטיין)
בטבלת היחידה שכן סופרים דורגה ישראל במקום ה־39, למרות שמבחינת גודל המשלחות היינו במקום ה־34 מתוך 206. נתון מדהים, מה עוד שלא שלחנו נבחרות בענפי הכדור המובילים. ומכיוון שכל מי שמעז לבקר הופך לאויב האומה, זה המקום להשוות לגדולי שונאינו: 65 ספורטאים בלבד (כולל נבחרות כדורסל וכדורעף) שלחה איראן ליפן, והשיגה 3 מדליות זהב, 2 כסף ו־2 ארד. מצד שני, לכו תדעו כמה "גמרים" הם עשו.
המיותרים
בדיחת הסוסים והלצת הבייסבול
והייתה נבחרת בייסבול מבסיס אמריקאי, שקושטה בארבעה ישראלים בלאדי, בעיקר בגארבג'־טיים. לא פחות מ־34 חברים כללה משלחת החובטים, לרבות 24 שחקנים, חמישה מאמנים, מנהל מקצועי, נשיא איגוד וכמובן הגזבר שהחזיק במקל התקציב. רק שש נבחרות התחרו, ולמרות שהיה קצת קשה לא לזכות במדליה, הבחורים עמדו במשימה. הם אפילו הכניסו למשחקים ענף חדש: קפיצה במיטה.
מופרכת לא פחות הייתה משלחת קפיצות הסוסים, ענף מתעלל ואריסטוקרטי ששרד, בניגוד לציד פסיונים. גם כאן הקשר של הרוכבים למכורה התעצם לכבוד המשחקים, ופרויקט "תגלית" קרם עור וגידים. בשאלון של הוועד הבינלאומי נשאלה הרוכבת אשלי בונד מה הספר האהוב עליה, והשיבה: "התנ"ך" – כנראה בזכות הפסוק במלכים א': "ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו ושניים עשר אלף פרשים".
לצד ארבעת הרוכבים שהו בטוקיו מנהל מקצועי, שני מאמנים, וטרינר וארבעה סייסים. בונד הייתה היחידה שהשתלבה יחסית בצמרת עם הסוס בעל השם הציורי דונאטלו, והודיעה שלפריז 2024 תגיע עם פרטנר אחר. דונאטלו בטח צהל משמחה.
חוץ מזה, הייתה סוסה שלא קיבלה אזרחות ונשארה בבית, סוס פצוע שהשבית את הרוכבת שלו, פרש שטען כי מפריס הפרסה שלו נבהל מפסל לוחם הסומו על המסלול, וישראלי שייצג פעם את מקסיקו עם סוסה בעלת שם מאפיונרי ("קוזה נוסטרה"). שני האחרונים נפלו מהאוכף, וגמרו את הסוס.
"הרכיבה הקבוצתית הייתה נראית כמו חלום רחוק, ועכשיו זו מציאות", התרגש לפני שנתיים לוסטיג. רק חבל שאחרי הריסת אצטדיון האורווה בפ"ת לא בנו במקומו היפודרום.
הבזבוז
לפונטי וסמדג'ה חסר כסף
12 ספורטאים, מנהל מקצועי, שישה מאמנים ושלושה יריבי אימון שלחה ליפן "מעצמת הג'ודו" שנהנית מתקציבי עתק. ביחד זה יוצא 22 איש שחזרו עם מדליה אחת מארד (אותה חלקו עם נבחרת אחרת), בענף שחילק לא פחות מ־60 מדליות. אורן סמדג'ה, המאמן הקשקשן של נבחרת הגברים, מרוויח בערך פי שניים מסרגיי וייסבורג, מאמנו הצנוע של מדליסט הזהב דולגופיאט. כלומר, איך שלא תסתכלו על זה, בין השניים מפריד כסף.
המקום השלישי בתחרות הקבוצתית, שגם חובבי הענף לא הכירו, רק מעצים את בלוף ה"מעצמה" של היו"ר הנפוח משה פונטי. פתאום מאחדים משקלים לשלושה בלבד (לגברים ולנשים), ושגיא מוקי ופיטר פלצ'יק מנצחים יריבים מקבוצת משקל גבוהה יותר. אז למה בתחרויות האישיות הם מתעקשים להישאר עם שבעה משקלים לגברים ושבעה לנשים? כי ויתור על כמות סיטונאית כזו של מדליות, אף אחד לא יעז אפילו לשקול.
הנרגשים
השדרים שהלכו לאיבוד בטוקיו
"איזה התרגשות, הניילונים הוסרו מעמדת השידור שלנו באולם הג'ודו והם עדיין על הרצפה" (מירי נבו מתחילה להתרגש)
"סיבום עם מדליית זהב!... לא, לא זהב, זה היה רק חצי גמר" (אלי אילדיס מאבד את השנורקל)
"לפי המקורבים שלהן, זה היה הביצוע הכי טוב שלהן עד היום" (שירי אלג'ם בדיווח אובייקטיבי מתחרות השחייה האמנותית)
"בריטניה, איזו מדינה!" (מאיה רונן מאבדת את הממלכתיות בטקס הפתיחה)
שדר ההתעמלות עמיחי שפיגלר: "מקסים לראות שהוא חוגג למרות שהוא לא יהיה על הפודיום"... הפרשן אילן גזית: "מה, זה הקוריאני, הוא הראשון!"... שפיגלר: "סליחה, התבלבלתי עם יולו הפיליפיני".
"קדימה שגיא!" (נבו מנסה תרגיל חדש באולם הג'ודו)
"לא־לא־לא־לא־לא, לאאאא. שיט, לא יאומן" (אריק זאבי מנתח את ההפסד של שגיא מוקי)
"תוך כדי הקרב אריק הודיע שהיה צריך להיות איפון ללי קוכמן, אז אנחנו הולכים איתו" (עפר שלח ממנה לשופט אדם בשעת צערו)
"קניתם כחול־לבן? מעדיפים כחול־לבן? מגיעה לכם מדליה" (ירדן ג'רבי מעניקה מדליה גם לשלח)
המקושרים
בוני וסיני קיבלו ג'וב
הכדורגל הישראלי חוזר ואיתו גם הקשרים, קיצורי הדרך ועיגולי הפינות.
ילה חוס ההולנדי, בעל ניסיון בניהול אקדמיות במספר מועדונים באירופה, מונה למנהל הטכני של הנבחרות הצעירות. הבחירה בהחלט ראויה, אלא שבמקום שימנה צוות זר שמתמחה בטיפוח כשרונות ונטול חברים בביצה המקומית, סופחו אליו בוני גינצבורג כמשנה למנהל, ומשה סיני כראש מערך הסקאוטינג. המקורבים בתקשורת מיהרו לברך.
הקריירה של סיני כמאמן, איך לומר בעדינות, לא המריאה במיוחד. לאחרונה נראה כ"נציג הבעלים" בהפועל ת"א, ופוטר כשהייתה מתחת לקו האדום. גינצבורג עבר לפני 11 שנה קורס מאמני פרו, ובעשור החולף הזיז יחד עם אלי גוטמן חרוזים על לוח מגנטי, פיזר קלישאות, הקריא פרסומות, חד חידות והבטיח לפותרים מתנות. כן, הצופים חייבים להוקיר את מי שעשה לזה סוף, ולומר: תודה להתאחדות!
האם העובדה ששימש כפרזנטור של סכיני גילוח הכשירה אותו להתגלח על שחקני העתיד של ישראל? ייתכן שחוס בחר בו כי התרשם עמוקות מניתוחי "המהלך המדויק" בליגת האלופות? קשה לדעת. מה שידוע הוא שלפחות סיני מקורב לשטרן חלובה, סמל השכונה והעסקונה בהתאחדות, ושבאחד האתרים צוטטו "גורמים בהתאחדות", שאמרו על מינויו של סיני: "זאת מתנה להתאחדות שדמות כזאת באה לתפקיד כזה"...
דווקא לכן היה מאכזב שבמסיבת העיתונאים בה הוצגו השניים, סיני לא יצא מתוך אריזה עטופה שנקשרה בסרט, ובוני לא אמר: "מתנת... גורמים בהתאחדות לכדורגל".
מילה זו מילה
"סימון ביילס עשתה מתקן אחד, סוס המשוכות, ונפצעה".
עתי שלו, כתב הספורט של ערוץ 20, מדווח על התעמלות, רכיבה ואתלטיקה בו-זמנית.
