פרופסור שאול לדני הוא לא אדם שמתרגש, בטח לא ממרום גילו: 86 וחצי. ככה זה כשמסלול החיים שלך מתחיל במחנה הריכוז ברגן-בלזן ("שם עוצבתי כאדם"), עובר בהינצלות מטבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן ("ברחתי מחדר מספר 2 כשהגיעו המחבלים") וממשיך בהחלמה מלאה משני סוגים שונים של סרטן.
מאחוריו קריירה עשירה כפרופסור בעל שם עולמי בתחום חקר ביצועים עם התמחות בעולם הספורט, אבל הפרסום והתהילה שלו מגיעים ממסלול אחר לחלוטין: מסלול ההליכה. בשנת 1972 הפך לדני לאתלט הישראלי הראשון שזכה להחזיק בתואר אלוף העולם לאחר שסיים ראשון במסלול הליכה של 100 ק"מ באליפות שבשווייץ (9:38:56.4 שעות). עד היום הוא מחזיק בשיא העולם בהליכה למאה מייל לבני שבעים פלוס.
מאז, הוסיף לדני למאזנו עוד המון גביעים, מדליות ועיטורים. כולם שמורים ומוצגים על קירות הסלון בביתו ביישוב עומר. סלון ביתו הוא לא רק המוזיאון הפרטי שלו, הוא גם החלק המרכזי במסלול האימונים שלו, יחד עם עוד כמה מטרים שעוברים במטבח. האיסור שגזרו עליו רופאיו להיחשף לשמש בשל סרטן העור, יחד עם הסגרים של מגפת הקורונה, לא עצרו את הפרופסור שממשיך להיות ספורטאי פעיל. רק בחודש יוני האחרון הוא סיים את מקצה חצי המרתון במכביה, בהליכה כמובן.
מסלול אימונים בסלון
כל יום ממשיך לדני באימוני הליכה במסלול המאולתר בין כותלי ביתו. השטיח בסלון מקופל והוא מקיף את המסלול הקצר, שמוערך על ידו בכ-29-27 מטרים, מאות ואף אלפי פעמים ביום. כל רבע שעה הוא מחליף את כיוון התנועה. כשאין לו ברירה והוא משתתף במרוצים, הוא מורח את גופו במקדם הגנה גבוה.
בשבועות האחרונים מטרת האימונים היא להגיע בכושר הכי טוב שאפשר לצעדת ירושלים ה-67 שתתקיים היום. מאז שנת 1957 נוטל לדני חלק פעיל בצעדה, מיותר לציין שבמסלול התחרותי. כשהודיעו לו המארגנים שהשנה החליטו לחלוק לו כבוד מיוחד והוא יפתח את הצעדה העממית בצמוד לראש עיריית ירושלים, משה ליאון (כמובן, לא לפני שישתתף בצעדה התחרותית), הוא הודה: "שום דבר לא מרגש אותי. הייתי בשואה. חצי שנה במחנה הריכוז ברגן-בלזן והאופי שלי עוצב שם. אני לא מפחד משום דבר ולא בוכה משום דבר. אני שמח. זה מחמיא לי אבל להגיד שזולגות דמעות של אושר מהעיניים? אין אצלי דבר כזה".
האופי שעוצב בברגן-בלזן סייע לך להצליח בתחום הספורטיבי?
"בשביל להיות אלוף צריך לפעול לפי הסיסמה: 'אלופים לא נוטשים'. בשביל להיות אלוף ולנצח תחרויות צריכים להתאמץ".
אף פעם לא נטשת מרוץ?
"מאלפי התחרויות בהן השתתפתי, קרה לי פעמיים שמתחתי את שריר הירך. לא יכולתי ללכת, אז הפסקתי. לא הייתה לי ברירה".
בחזרה לצעדת ירושלים, לדני שומר בקנאות את כל המדליות והגביעים שקיבל בצעדות לאורך השנים. השבוע הוא נזכר: "בשנה הראשונה התחרות הייתה פתוחה רק לחיילים מהנח"ל. אחר כך היא נפתחה לכל לצה"ל וכבר השתתפתי. במקביל נפתחה האפשרות גם לאזרחים. בהתחלה צעדנו ארבעה ימים מאשקלון לירושלים, כל יום ארבעים קילומטר. לאט-לאט המסלול הצטמצם מאוד".
6 צפייה בגלריה
"ברחתי מחדר מספר 2 כשהגיעו המחבלים". לדני במגורי הספורטאים, 50 שנה אחרי
(צילום: זאב אברהמי)
לאורך השנים סיגל לעצמו מנהג לציין את מניין שנות הולדתו בהליכה בהתאמה של קילומטרים: "ביום הולדת 83 הלכתי 83 קילומטרים. ביום ההולדת 84 הייתה הקורונה אז לא עשיתי את זה. הכושר קצת ירד יותר ובגיל 85 ו-86 הפעלתי מקדם של חצי: ביום הולדת 86 הלכתי 43 קילומטרים. זה לקח לי 7:52 שעות. בעוד חמישה חודשים, ביום ההולדת 87, אני מתכנן ללכת 43 וחצי קילומטרים".
בלי אוזניות ובלי אפליקציות
במשך השנים הוא נאלץ להתמודד עם סיטואציות רפואיות שהשביתו אותו. מדובר בין היתר על סרטן לימפומה, סרטן עור, פריצת דיסק וניתוח מעקפים. גם מותה של אשתו, ד"ר שושנה לדני ז"ל, לא שינה את שגרת אימוניו. במסלול הביתי, כאמור.
"קנו לי שעון ספורט ואני מחפש למי לתת אותו. אני מכיר את המסלול ויודע מה המרחק שאני הולך. מה אני צריך מכשיר שכל רגע יצפצף ויפריע. בשנת 1970 הלכתי ממטולה לאילת במשך חמישה ימים בקיץ"
למה בעצם אתה לא קונה הליכון?
"אני לא אוהב. הליכון זה מלאכותי. אם משהו לרגע מסיח את דעתך אתה מתנגש או נופל. מי קונה הליכון? מי שאין לו אפשרות ללכת על מסלול. ניסיתי הליכון אחרי ניתוח המעקפים, לא נהניתי מזה".
לא רק על הליכון הוא מוותר. גם אוזניות, שעון ריצה או אפליקציה בטלפון לא נכנסים אצלו לאימונים. "קנו לי שעון ספורט ואני מחפש למי לתת אותו. אני מכיר את המסלול ויודע מה המרחק שאני הולך. מה אני צריך מכשיר שכל רגע יצפצף ויפריע. בשנת 1970 הלכתי ממטולה לאילת במשך חמישה ימים בקיץ. לפני כן קניתי בארה"ב משקפיים עם מכשיר רדיו. ביום הראשון ניסיתי להשתמש בזה, שמעתי את החדשות בכל השפות, זה הרגיז אותי".
