בהפרש של שנה, אצטדיון וומבלי יארח שני גמרים אירופיים. הניסיון הראשון לא היה מוצלח – אנגליה הגיעה לישורת האחרונה ביורו הגברים, אבל הפסידה בפנדלים לאיטליה. היום יוצא לדרך הניסיון השני. זה לא יורו מחולק שמסתיים בלונדון, אלא אליפות אירופה לנשים שתיערך במלואה במולדת הכדורגל, והנבחרת המקומית באה כדי לסיים עם תואר ראשון בתולדותיה מול הקהל הביתי שמצוי כבר כמה חודשים בטירוף מוחלט לקראת המשחקים.
איזה הבדל בין היורו הראשון ליורו ה־13. גם ב־1984 זה עבר אצלה, כשאירחה יחד עם שוודיה, דנמרק ואיטליה, שלוש המשתתפות האחרות, סוג של טורניר מצומצם בשיטת בית וחוץ בחצאי הגמר ובגמר. לא תופתעו עד השמיים אם נגלה לכם שאנגליה הפסידה לשוודיה בפנדלים בגומלין הביתי.
אבל אין שום קשר בין מה שקרה לפני 38 שנה לבין הטורניר הנוכחי. הרמה הפכה מקצוענית בכל העולם, בעלי מועדונים, אוהדים ונותני חסות מגלים עניין רב ומכניסים כסף לענף, וההיענות בכל מדינה שמקבלת אירוח תחרות גדולה היא פשוט מדהימה. קחו דוגמה: אותו משחק במאי 1984 בין האנגליות לשוודיות התקיים לעיני 2,567 צופים באצטדיון הצנוע בלוטון.
הפעם זה יהיה אחרת. יורו 2022, שכמו טורניר הגברים נדחה בשנה בגלל הקורונה, שבר את כל שיאי מכירת הכרטיסים.
כל משחקיה של המארחת בשלב הבתים היו סולד אאוט כבר לפני שלושה חודשים, כולל משחק הפתיחה מול אוסטריה הערב באולד טראפורד (73,200 מקומות). הגמר בוומבלי אמור לשבור את השיא למשחק נבחרות שהתקיים באנגליה, אחרי שכל 87,200 הכרטיסים נחטפו.
נסו להשיג כרטיס
גם הטורניר הקודם שנערך בהולנד ב־2017 נחשב להצלחה גדולה מבחינת היענות הקהל, אבל אפילו לא מתקרב לקרסוליים של יורו 2022: מעל לחצי מיליון כרטיסים כבר נמכרו, יותר מפי שניים מאשר לפני חמש שנים, והאחראים למספר הגבוה בתולדות הטורניר אינם רק אנגלים (קנו 80 אחוז מהכמות), אלא אוהדים מ־99 מדינות שיגיעו להשתתף בחגיגה. בסך הכל יצאו למכירה 700 אלף כרטיסים, ורוב הנותרים אמורים לעוף מהמדפים במהירות.
החתך שהציגה אופ"א מראה שני דברים: איך כדורגל נשים איכותי מושך גם אוהדים גברים, ומשנה את פני היציעים. למה הכוונה? 57 אחוזים מרוכשי הכרטיסים הם גברים, מה שמוכיח שיש עניין רב מצידם גם בצד הנשי של הענף, ו־21 אחוזים מהאוהדים צפויים להיות בני 16 ומטה, נתון מעודד מבחינת עתיד הענף שיוצר לעצמו בסיס של קהל סקרן.
כמובן שללוקיישן יש חשיבות גדולה. באנגליה חולים על כדורגל בכל הצורות, והשדרוג של ליגת הנשים המקומית הוא סיפור הצלחה פנומנלי. מהרגע שבו היא שינתה את הצורה ב־2017 והפכה מקצועית יותר מבחינה ארגונית, המועדונים הגדולים נכנסו למרוץ חימוש כדי להביא גאווה לסמל – ובמקביל הנבחרת נכנסה למומנטום מדהים שסחף את האוהדים (גם בזכות עליית הרמה בליגה). ב־2015 היא סיימה שלישית במונדיאל, ב־2019 רביעית, וגם באליפות אירופה האחרונה נעצרה רק בחצי הגמר. הצעד הבא מגרד לה באצבעות, והאוהדים שכבר התרגלו להגיע למשחקי הענק של נשות צ'לסי, ארסנל ומנצ'סטר סיטי, יבואו כדי לשאוג בדרך לגביע.
יש לנבחרת המארחת סיכוי מצוין לעשות את זה. ההתאחדות האנגלית ביצעה את הצעד הקלאסי, והביאה בשנה שעברה את המאמנת סרינה ויחמן – זו שהובילה את הולנד לזכייה ביורו הקודם. ייתכן שהכניסה של אשת מקצוע מבחוץ תביא לשינוי, מאחר שוויחמן נותנת הרבה פחות קרדיט לשחקניות הוותיקות וזימנה סגל צעיר מאוד. המגינה הימנית האדירה לוסי ברונז, הקשרית פראן קירבי והחלוצה אלן ווייט מייצגות את הניסיון, אבל ישנה כמות גדולה של שחקניות בגילי 23־21 שמצטיינות בקבוצות הליגה הבכירות וקיבלו הזדמנות גדולה בטורניר הביתי. זה לא רק מאבק על תואר היסטורי, אלא מאמץ להשכיח את ההפסד של הגברים.
המכה של ספרד
ממש עד לרגע האחרון שלפני הטורניר, המועמדת הראשית להנפה הייתה נבחרת אחרת שלא עשתה זאת מעולם – ספרד. עם סגל שבנוי על ברצלונה (למרות ההפסד בגמר ליגת האלופות, עדיין הקבוצה הטובה באירופה בשנתיים האחרונות) והיריבה הגדולה ריאל מדריד, סוכנויות ההימורים נתנו לה יתרון קל על פני אנגליה. אבל אתמול היא ספגה מכה אנושה: קשרית ברצלונה אלכסיה פוטייאס, שחקנית השנה בעולם וגאונת כדורגל, קרעה את הרצועה הצולבת בברך באימון ותיעדר זמן רב. בלעדיה, זו ספרד אחרת.
זה טורניר פתוח מאוד. צריך לזכור כי למרות הזכייה המפתיעה של קנדה במדליית הזהב האולימפית לפני שנה, אחרי ניצחון בפנדלים על שוודיה, כדורגל הנשים הולך בדיוק בכיוון של הגברים עם דומיננטיות מתגבשת של אירופה. זו עדיין לא שליטה מוחלטת כמו גביעי העולם האחרונים של הגברים, אבל המגמה ברורה: אם בעבר ארה"ב הייתה חמישה צעדים לפני כולן, עם מקום בצמרת לנבחרות מעולות כמו יפן וברזיל, אירופה סגרה את הפערים בזכות הכוח הכלכלי של המועדונים הגדולים והמומחיות המקצועית. זו הסיבה שלא מעט נבחרות נראות הפעם שוות ברמתן ויכולות לחלום על התואר.
ההיבט המעניין הוא שאלו כבר מזמן לא רק הכוחות המסורתיים. גרמניה, שזכתה ביותר ממחצית מאליפויות אירופה (שמונה תארים), לא עשתה זאת מאז 2013 והפעם הגיעה אחרי חילופי דורות ועם סגל מלא בסימני שאלה. זה נכון גם לגבי צרפת המעולה שריעננה את השורות.
חובת צפייה
אז אחרי מי לעקוב פרט לאנגליה וספרד? לא רק שהולנד היא אלופת אירופה המכהנת, אלא שבמונדיאל האחרון העפילה לגמר והוציאה לאמריקאיות את הנשמה לפני שהפסידה. בעוד אנגליה לקחה את המאמנת ההולנדית, הולנד החזירה עם מינוי המאמן האנגלי מארק פארסונס (בן 35 בלבד), ועם הסקוררית האדירה ויויאן מידמה ומצטיינת היורו הקודם ליקה מרטנס יכולה ללכת שוב עד הסוף; דנמרק שיחקה בגמר הקודם ונשענת על הקפטנית האדירה פרנילה הארדר מצ'לסי; מדליסטית הכסף האולימפית שוודיה היא כוח התקפי מרשים עם השילוב בין פרידולנה רולפה, סטינה בלקסטניוס וקוסוברה אסלאני.
העובדה שישראל לא מסוגלת להכיל את כדורגל הנשים לא אומרת שאתם לא יכולים ליהנות בבית. זה פינוק קיצי שאתם חייבים לעצמכם.
