בכל שנה ב-1 ביולי מציין הספורט האמריקאי את "יום בובי בונייה". אין סיבה להרגיש רע אם אתם לא מכירים את השם, מדובר בשחקן בייסבול זניח ששיחק את משחקו האחרון בניו-יורק מטס ב-1999. אבל בכל 1 ביולי, כמו שעון, נכנס לחשבון הבנק של בונייה צ'ק בסך 1,193,248.20 דולר מהמטס. הוא ימשיך לקבל צ'ק כזה עד 2035, אז יהיה בן 72. הסיבות קשורות להחלטה עסקית רעה של המטס, לריבית גבוהה וגם להונאה הגדולה של ברני מיידוף–אבל בשורה התחתונה המטס ישלמו לבונייה כמעט 30 מיליון דולר בטוטאל, במקום 5.9 מיליון בתשלום אחד לפני 25 שנה.
זה נשמע כמו סיפור ניהולי שמוכר יותר ממדורי הספורט בישראל מאשר משהו שקרה לקבוצת בייסבול מקצוענית בניו-יורק. המטס–גם ככה קבוצה שיותר מ־60 שנה מביטה מלמטה על היאנקיז–אכן סופגים כל שנה את מטר הבדיחות הראוי. אבל משהו השתנה בשנת 2020, כשהמיליארדר סטיב כהן רכש את הפרנצ'ייז והחליט לחבק את הבדיחה. הוא אפילו שקל לציין את "יום בובי בונייה" במגרש. כהן הוא מנהל קרן גידור ששוויה מוערך בלמעלה מ־21 מיליארד דולר, אז הבדיחה היא בקושי דמי כיס עבורו–מה זה בכלל 30 מיליון דולר בספורט האמריקאי, והעולמי, עם תחילת 2025?
בשבוע שעבר החליט כהן לשלם 765 מיליון דולר לשחקן היאנקיז, חואן סוטו, בחוזה ל־15 שנה. זה רגע של אושר עילאי עבור אוהדי המטס, הם גנבו ליאנקיז כוכב, אבל החוזה עצמו מופרך לגמרי אפילו בקנה המידה של היום. סוטו בן ה־26 הוא שחקן מצוין, אבל לא יהיה כזה בגיל 41 וכנראה גם שנים קודם. אפילו עכשיו הוא לא שווה את החוזה היקר בהיסטוריה של כל ענף ספורט במספרים ממשיים של כסף מובטח בלי שום דחיות לעתיד. זו עסקה גדולה יותר מזו שחתמו שוהיי אוטאני עם הלוס־אנג'לס דודג'רס, לאו מסי עם ברצלונה, פטריק מהומס בקנזס סיטי צ'יפס וג'ייסון טייטום בבוסטון סלטיקס.
כשמג'יק ג'ונסון חתם ב־1981 על חוזה של 25 מיליון דולר ל־25 שנה בלייקרס, הלסתות נפלו והשפתיים ציקצקו על חוסר המוסר בתשלומים כאלה למישהו שכל מה שהוא עושה זה לשחק כדורסל. זה היה אז החוזה הגדול בהיסטוריה של הספורט המקצועני, ואף אחד לא ראה אפילו בדמיונו הקודח ביותר את מה שיקרה ב־40 השנים הבאות: הליגות גדלו וגדלו וגדלו, חוזי הטלוויזיה צמחו וצמחו וצמחו, הגלובליזציה עשתה את שלה ואיתה גם הפוליטיזציה של הספורט והכוח שהוא מעניק. התוצאה היא תעשייה עולמית של מאות מיליארדים.
אין כבר תקווה שהספורט יצליח להתחמק מכוחו המשחית של כסף גדול. עכשיו, כשגם הכסף של נסיכויות הנפט משתלט על כל חלקת ספורט–מקבוצות הכדורגל הגדולות, דרך חסות לטורניר הגביע של ה־NBA ועד ארגון גולף סעודי–אין כנראה שום דרך להחזיר את הגלגל הזה לאחור. ובסוף הבלתי נמנע, קטאר וסעודיה קונות לעצמן את המונדיאל (או את היורוליג במקרה של איחוד האמירויות, שתארח העונה את הפיינל־פור של ליגת הכדורסל האירופית המובילה ומנסה להכניס אליה קבוצה מדובאי שכבר הצטרפה לליגה האדריאטית).
פיקאסו, יאכטה וקבוצה
לשחקנים, לגמרי בצדק, לא אכפת מכל זה. ההחלטה מה הם עושים עם כל הכסף הזה היא כבר נושא לדיון אחר–לברון ג'יימס בנה בית ספר, הקוורטרבק מייקל ויק פשט את הרגל–אבל אם הבוסים שלהם מכניסים מיליארדים, מגיע להם להרוויח עשרות ומאות מיליונים. הם צועקים Show me the money, ואכן רואים אותו.
סטיב כהן הוא נער פוסטר לעידן הנוכחי של הספורט המקצועני: מיליארדר שרוכש קבוצה כאקססורי. כהן ניסה פעם לקנות יצירה של פיקאסו מסטיב ווין, איש קזינו מפוקפק מלאס־וגאס, רק כדי שיוכל להחזיק בשיא העולמי של 139 מיליון דולר עבור הציור. העסקה נפלה. שנים לאחר מכן כהן קנה את אותו ציור תמורת 155 מיליון דולר. אז יש לו פיקאסו, מטוס פרטי ויאכטה, וגם קבוצת ספורט. זה הופך אותו למיליארדר סלב שכולם רוצים ללחוץ לו יד במסיבות, אבל מעבר לאגו שלא יודע שובע, להיות בעלי קבוצת ספורט באמריקה זו גם השקעה עסקית אדירה. רק לפני 25 שנה קנה מארק קיובן את דאלאס מאבריקס ב־285 מיליון דולר. בשנה שעברה מכר את מרבית מניותיו במועדון ב־3.5 מיליארד.
עם זאת, בסופו של דבר הקבוצה של המיליארדר גם צריכה לנצח. לשם כך הוא זקוק לשחקנים טובים, ושחקנים טובים עולים יותר ויותר כסף. הם אלה שמביאים את הקהל, הם מוכרים את החולצות, הם אלה שבזכותם עונת 23/24 הכניסה ל־NFL יותר מ־19 מיליארד דולר ול־NBA כ־13 מיליארד דולר, וזה עוד לפני חוזה השידורים החדש שייכנס לתוקף בשנה הבאה ויכניס לליגה של אדם סילבר 76 מיליארד דולר ב־11 שנים.
ההכנסות של גולדן סטייט ווריורס, הקבוצה היקרה ביותר ב־NBA, הגיעו בעונה שעברה ל־800 מיליון דולר מזכויות שידור, ספונסרים, מכירות כרטיסים ומרצ'נדייז. רק ארבע קבוצות אחרות בעולם–דאלאס קאובויז, ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי וברצלונה–הגיעו לציון הדרך הזה. לפי פורבס, הווריורס שווים 8.8 מיליארד דולר, אז מה זה 60 מיליון לשנה לסטף קרי. והסלטיקס שווים 4.6 מיליארד, עלייה של 28 אחוז ביחס לשנה שעברה, אז מה זה 314 מיליון לחמש שנים לטייטום או 304 מיליון לג'יילן בראון. אפילו הקבוצה הכי ענייה ב־NBA, ממפיס גריזליז, שווה שלושה מיליארד דולר. כיום, אחרי פסיקת בית המשפט העליון, גם כוכבי הקולג'ים, שקופחו לאורך עשורים רבים בזמן שהמוסדות שלהם עשו הון בזכותם, התחילו לעשות כסף מחוזי פרסום.
כסף שחור
בעוד בארה"ב מדובר במהלכים טבעיים למדי בגלל הביקוש וכוחות השוק, האנומליה שיצרו האוליגרכים הרוסים ואחריהם השייח'ים מהמפרץ בכדורגל האירופי משאירה טעם רע יותר בפה, וגם גולשת לשטחים אפורים.
כשיש אפשרות לעשות אקזיט עצום על קבוצת כדורגל, שם קשה יותר לעשות רווח והאוהדים הרבה יותר נוקשים וחסרי סבלנות, הבעלים מתקשים לומר לא. זה נכון בעיקר לפרמייר־ליג, שיצרה לעצמה יתרון כלכלי ענק על שאר העולם בזכות הסכמי זכויות השידור הנדיבים והמשיכה הבינלאומית של המועדונים המובילים, שמעוררת תיאבון אצל מדינות עשירות שרוצות לנקות את התדמית דרך הספורט. אותן קבוצות מרוקנות ליגות אחרות משחקנים טובים שהן מביאות במחירים מופקעים ועבור משכורות חריגות.
זה המקרה של ניוקאסל, קבוצה נהדרת בימים הראשונים של הפרמייר־ליג שהידרדרה עם השנים וסבלה מניהול גרוע. היום יש לה את הבעלים העשירים בעולם, קרן ההשקעות הלאומית של סעודיה, שלקחה אותה עד לליגת האלופות. הקבוצה לא עקבית, ובגלל חוסר האטרקטיביות של העיר המועדון מתקשה למשוך כוכבי ענק, אבל המעמד של ניוקאסל השתנה לגמרי.
היה מי שניסה לעצור את הרכישה, שהושלמה ב־2021, בגלל זכויות האדם הלא־קיימות בסעודיה. הדיונים הממושכים הסתיימו באישור, ובכעס רב בממלכה. אבל את הכסף אי־אפשר לעצור. מאז ההשתלטות, ניוקאסל שילמה לדוגמה לצ'לסי 35 מיליון יורו עבור המגן השמאלי לואיס הול שכמעט לא שיחק בבוגרים, והעבירה למילאן 65 מיליון תמורת הקשר סנדרו טונאלי. הוא היה שחקן משמעותי בקבוצת הצמרת האיטלקית, אבל מילאן לא יכלה לסרב, וטונאלי לא היה מסוגל להגיד לא לשדרוג בשכר – מ־2.5 ל־8 מיליון יורו לעונה!
חוסר הפרופורציות נכון גם לגבי טוד בולי, האמריקאי שקונה בלי הכרה מאז שרכש את צ'לסי, וכמובן גם לגבי חלדון אל־מובראק של מנצ'סטר סיטי, או מחוץ לאנגליה, נאסר אל־ח'לאיפי של פ.ס.ז'. רק שכאמור, בניגוד לספורט האמריקאי, ההתנהלות אפלולית יותר. סיטי ניצבת בפני 115 אישומים על הפרת תנאי הפייר־פליי הכלכלי, בגלל התעלולים הכספיים שנועדו להזרים סכומים לא הגיוניים למועדון – כמו הון שהגיע מנותני חסות שלמעשה קשורים לקבוצת הבעלות, ועקפו את המגבלות על היחס בין הכנסות להוצאות שאופ"א והפרמייר־ליג מחייבות. היא תיענש בחומרה, אבל לא רחוק היום שעניין הסופרליג יצליח, ומועדוני העל ייצרו לעצמם מקום שבו ההכנסות לא יחולקו לכל היבשת וכל בוס עשיר יוכל לבזבז כמה שירצה, בערך כפי שסעודיה עושה בליגה שלה.
במקרים אחרים, מספיקה הפופולריות העולמית כדי למשוך השקעה. "ספוטיפיי" תשלם עד 2026 לברצלונה 70 מיליון יורו בשנה כדי שאצטדיון קאמפ נואו המשופץ ייקרא על שמה, ובחודש שעבר בארסה גם חתמה על הסכם החסות הגדול בתולדות הכדורגל – נייקי תעביר למועדון 1.7 מיליארד יורו על פני 14 שנים.
נקודת ההשקה בין הספורט האמריקאי לכדורגל האירופי היא שרשתות הטלוויזיה בכל העולם נלחמות לשמר את הצופים. המעוז האחרון שנותר כשידור חי שלא מחמיצים, שאי־אפשר לראות באיחור, הוא הספורט. המפרסמים מודעים לכך, ובעלי הרשתות מוכנים לשלם כל סכום כדי להביא אליהם את הליגות השונות. זה נתח משמעותי מהעוגה שממשיכה לתפוח ולתפוח.
פרנסה בשפע
אוהדים מתחת לגיל מסוים מאוד לא זוכרים תקופה שבה רוב הספורטאים המקצוענים הלכו בבוקר לעוד עבודה כדי להתפרנס. זה היה לפני מהפכת השחקנים החופשיים של שנות ה־70', שאילצה בעלי קבוצות לשתף את השחקנים בחלקים גדולים בהרבה מעוגות ההכנסות שלהם. מייקל ג'ורדן, ולהבדיל אלף אלפי כפפות או־ג'יי סימפסון, לקחו הכל לספירות אחרות כשהפכו למותגי פרסום–אבל מחוזי כדורסל בלבד הרוויח ג'ורדן, ששווה היום 3.5 מיליארד דולר, בסך הכל 94 מיליון. קפיצה קטנה בזמן ובראדלי ביל–בראדלי ביל!–ישתכר רק השנה 50 מיליון דולר.
כמובן שכל זה מעלה שאלות מוסריות. האם פול ג'ורג', שחקן כדורסל בן 34, הרבה מעבר לשיאו, צריך היה לקבל בקיץ חוזה לארבע שנים בגובה 52 מיליון דולר לשנה, כשלוחם אש אמריקאי מרוויח בממוצע 60 אלף דולר לשנה ומורה 71 אלף? ברור שלא. אבל כל עוד ספורטאים יספקו בידור ודרמה להמונים ברמה גבוהה של אנושיות אותנטית, הם ירוויחו פי מאות יותר מאנשים שמצילים חיים. הם לא צריכים להרגיש רע בגלל זה. הכישרון שלהם הופך אנשים עשירים מאוד לעשירים עוד יותר. הבעיה היא לא השחקנים, הבעיה היא המערכת, הבעיה היא העולם.
פורסם לראשונה: 01:30, 17.12.24