בתום שבוע שבו מכבי ת"א שיחקה גם מול הפועל ת"א וגם מול הפועל ירושלים גילו כל שלוש הגדולות של הכדורסל הישראלי כי כמאמר השיר, פה זה לא אירופה.
הפועל ירושלים קיבלה היום (שישי) שיעור כואב על משמעויות הגבלת שיתוף הזרים בליגה שלנו. עם רישומו של קאדין קרינגטון, היא נאלצה לקבל החלטה לא פשוטה: על מי מוותרים. ההחלטה לתת לקרינגטון לשחק ולספסל את ג'אקורי וויליאמס עלתה לה במשחק. לכאורה, היה היגיון בכך: הפנים של מכבי ת"א הם הרי הגארדים שלה, והמחשבה כנראה הייתה שאם ירושלים תוכל לייצר יתרון או לפחות שיוויון בחלק הזה, היא תהיה במשחק.
לאורך המחצית הראשונה זה גם עבד, אבל לא בגלל שהאסטרטגיה הייתה נכונה, אלא כי כמו בדרבי, מכבי התעקשה לשחק כאילו היא ביורוליג וסירבה לנצל את היתרון המוחלט שלה מתחת לסל. קטש אמנם ציוות שם את ג'וש ניבו ורומן סורקין, מה שהוביל להרבה ריבאונד התקפה, אבל בולדווין התעקש להיות בולדווין, כדרר ללא הפסקה ומנע ניצול ממשי של היתרון הזה.
ואז, ברבע השלישי, הגיע תמיר בלאט. להבדיל מחברו לקו האחורי, בלאט לא חושב שחובתו הלאומית היא לקלוע 30 נקודות במשחק, ושאפשר גם לשחק כדורסל שמתאים לנסיבות במגרש ומקדם את המטרה המרכזית: לנצח. הוא הפעיל את ניבו, סורקין וריברו שוב ושוב, לקו הקדמי הקטן של ירושלים לא הייתה תשובה הגנתית, מכבי פתחה פער וירושלים כבר לא חזרה ממנו. תוצאת הסיום, 85:90, מרמה. המארחת חתכה עשר נקודות הפרש בגארבג' טיים.
נכון, ירושלים שיחקה במחצית הזאת בלי גבי צ'אצ'אשווילי שנפצע, אבל לא בטוח שהוא היה משנה את התמונה. להבדיל מאיתי שגב שהיה בירושלים בשנה שעברה, צ'אצ'אשווילי לא שחקן מספיק אגרסיבי כדי לשמור על גבוהים בעוצמה הזאת. וויליאמס אולי דווקא כן, אבל כאמור, הוא לא היה שם. וכמה כיף לשחק בזירה האירופאית, שם מותר לשתף כמה זרים שאתה רוצה.
הלקחים מהמשחק הזה יוצרים אצל ירושלים את אותה התלבטות שתהיה גם להפועל ת"א כשג'ון הולנד ובראיין אנגולה יהיו כשירים: את מי רושמים לכל משחק? עם כל הזרים בסגל אלה שתי קבוצות מאוד מרשימות. עם חמישה זרים בלבד, תמיד יהיו נקודות חולשה.
מכבי לעומת זאת, מאוד נהנית לשחק בישראל. זו לא רק העובדה שיש קהל ואווירה כיפית. היא פשוט מתמודדת עם שחקנים בממדים פיזיים שונים לגמרי מביורוליג, מה שמאפשר לה המון יכולת תמרון. למשל: לשחק ביחד עם בלאט וג'ון דיברתולומאו. לאירופה הם קטנים מדי יחד (גם לחוד האמת) ועלולים להוות נטל הגנתי. אבל בארץ אין גארדים של מעל שני מטר שיכולים ממש לחגוג עליהם, וכך הקבוצה זוכה ביד הטובה, האנרגיה ושאר היתרונות של הקפטן, ובניהול המשחק של בלאט – בלי לשלם על זה מחיר כבד מדי.
גם שחקני הקו הקדמי חגגו. באירופה הם נתקלים במפלצות. השבוע עמדו מולם רק קייל אלכסנדר במשחק אחד וזאק הנקינס במשחק שני. מאחר שקטש שיחק דקות ארוכות מאוד עם שני גבוהים, לאחד מהם תמיד היה יתרון פיזי עצום על השומר שלו. אתמול זה היה הגורם המרכזי לניצחון.
ואחרי כל זאת, לא בטוח מי מהקבוצות צריכה להיות הכי מודאגת לאחר השבוע הזה. הפועל ירושלים למדה (או תלמד במהרה) שאי אפשר בלי וויליאמס. ביחד איתו היא תהיה מאוזנת יותר ומכבי כבר תתקשה מולה – בתנאי שתשמור על אינטנסיביות הגנתית. הפועל ת"א, כשיחזור אליה מעוז הגנתי כמו הולנד, גם היא תהיה טובה בהרבה משהייתה בדרבי. שתיהן לא צריכות להיות יותר מדי מוטרדות מההפסדים, רק להפיק כמה לקחים.
מה יהיה עם בולדווין?
במכבי, לעומת זאת, הסיפור עם ווייד בולדווין כבר הופך לבעיה של ממש. ראשית, האגרסיביות שלו כלפי השופטים, והיום זה היה מהדקה הראשונה ובלי שום הצדקה, תוביל בסוף להרחקות. מעבר לכך, עולה השאלה האם הוא יותר תורם או יותר מזיק. ברבים מהטורים הקודמים שכתבתי על מכבי טענו חלק מהטוקבקיסטים, שרובם הגדול מאוד מבינים כדורסל, שהוא יוצר חורבן ועדיף בלעדיו.
לגבי היורוליג, אני עדיין מאוד מהסס לחשוב כך כי שם אין למכבי הרבה יתרונות בשום עמדה מול רוב הקבוצות, ולכן יש צורך בשחקן שיודע לייצר מהלכים לעצמו. זה לא אומר, אגב, שהם טועים לגבי הנזק שמתלווה לכך. אבל בליגה? כאן יש למכבי יתרונות בשלל עמדות על כל הקבוצות, ואם יש לך גארד שמתעקש לא לנצל אותם – הוא מעורר סימני שאלה גדולים. בכל מקרה, בעוד שבולדווין של השנה שעברה נראה כמי ששווה את חוזה הענק שקיבל, זה הנוכחי כבר נראה כמישהו שבסוף העונה צריך לחשוב טוב טוב אם הוא מתאים להוביל קבוצה ביורוליג. וזה חבל, כי הוא מלא בכישרון, ודי האויב של עצמו.
זה שונה לחלוטין ממקרה לורנזו בראון, שגם הוא הרבה פחות טוב מבשנה שעברה וגם החוזה שלו נראה גדול מדי (כמובן שבעת שהוחלט על החוזים האלה זו הייתה החלטה הגיונית לגמרי. אי אפשר לנבא במדויק מה יקרה בעתיד). אצל בראון הבעיה היא פיזית, לא מנטאלית. הפציעה בגב כנראה מלווה אותו כבר הרבה זמן, הוא התמודד איתה באומץ, אבל פשוט קשה לו. השאלה הגדולה היא אם הוא יכול בגילו לחזור למאה אחוזי כשירות. אם כן, הוא שחקן ששווה להשקיע בו. כל כך חכם וקבוצתי. היום הוא הניח לבלאט לנהל את העניינים, עבר לעמדה מספר 2, לא התעקש לגעת בכדור, זרק רק כשהיה צריך. שחקן בוגר. רק צריך לקוות שלא יותר מדי מבוגר מבחינת מצב הדיסקים בעמוד השדרה.
בכל מקרה, התפקוד של שניהם העונה די מרמז שמכבי תצטרך לעבר בקיץ תהליך של בנייה מחדש, מוקדם בהרבה ממה שחשבה – וזה כאב ראש גדול. הפועל ירושלים והפועל ת"א לעומת זאת, יוכלו להסתפק בשינויים פחות דרסטיים כדי להצליח בזירות שבהן הן מתמודדות כרגע. וכמה כיף לנו, חובבי הכדורסל, שיש לנו השנה את כל השלוש האלה ברמה כל כך גבוהה.
