תמונות השחקנים הישראלים ממררים בבכי בסיום שוברות את הלב, אבל גם גונבות פוקוס, מסיטות אותו למחוזות הרגש, לאזורי ה"בואו נחבק ונלטף לחמודים הכישרוניים האלה את הראש". החבורה הזו ראויה לגמרי לחיבוק המנחם שלנו, אבל לא שם הסיפור.
תניחו לדמעות, עזבו את הבכי ותסתכלו על העיניים של הצעירים האלה - אין בהן פחד. וזו אולי הבשורה הכי גדולה שעולה מהשבועיים הקסומים של טורניר היורו: נבחרת ישראלית חסרת פחד, לא מתבטלת מול שמות נוצצים, לא חוששת להיות דומיננטית והמאמן שלה לא מנמיך ציפיות עוד לפני הטורניר כי ככה נהוג.
הבמאי יכול לעשות קלוז־אפ על הבכי של קנצפולסקי, עבד או רביבו, אבל אנחנו נכניס לקלטת את הדקות הארוכות שבהן הם פשוט היו טובים בהרבה מאנגליה הגדולה והותירו אותה חסרת אונים ורעיונות. אין בעיה, תכניסו גם את הרגעים שבהם הצעירים סופגים בדיוק כמו הגדולים, שערים מעצבנים שמאווררים בפעם האלף את קלישאת המצבים הנייחים, אבל אני אתרכז ברגעים של ההתעשתות, של הניסיונות לתקן גם אם בקושי נשאר זמן, בפריצה של תורג'מן חמש דקות אחרי שספגנו 1:2 בהארכה והניסיון של גלוך להשוות ולהחזיר את הנבחרת למשחק. נבחרת שגם אחרי שהיא חוטפת אגרוף כואב לפרצוף בדקה 108 נשארת לעמוד חסרת פחד ועושה כל מה שהיא יכולה כדי לחזור ולקחת את מה שהיא חושבת שמגיע לה. נכון, בסוף היא לא הצליחה לקחת, אבל היא נתנה לכדורגל שלנו הרבה השראה. מה הוא ועסקניו ייקחו מזה? זו כבר שאלה הרבה יותר קשה.
מישהו מצא את הנוסחה
מי שבנה את הנבחרת הזו חסרת פחד הוא המאמן אופיר חיים, בנאדם שמבין משהו או שניים במאבקים וקשיים. הלב יוצא אל הבחור הכריזמטי ושחקניו שכבר ראו איך הם מביאים גביע לישראל, אבל זה חמק להם מבין הידיים.
אתה מסתכל על חבורה של נערים ישראלים, סתיו, איליי, אחמד, אריאל וחושב מה הופך דווקא אותם לסגני אלופי אירופה? אתה מזהה אצלם את אותה רוח נעורים שלפעמים מוציאה אותך מדעתך בכביש או בבית הקולנוע, אבל גם בגרות ומוסר עבודה של ספורטאים נחושים.
לפעמים נדמה שכל מה שצריך כדי שיהיה פה קצת יותר נחמד זה אם נצליח לערבב במינונים המדויקים קצת חוצפה וישירות ישראלית עם מידה של כישרון ויכולת אלתור פלוס מוסר עבודה של פעם. תסתכלו על השחקנים בכחול־לבן שירדו מהבמה מאוכזבים אחרי שסיימו במקום השני באירופה - נראה לי שמישהו מצא את הנוסחה.