ההגרלה נוחה יחסית, יש ליגיונרים מצליחים, בעיקר בחלק ההתקפי, ובעיקר תחושה שהדור מתאים, הפעם אפשר לעשות את זה. נשמע מוכר, נכון? פאטימה, אשת טלוויזיה מקוסובו, אמרה בדיוק את אותם דברים ממקום מושבה בבלומפילד לפני המשחק. לא רק לנו יש פנטזיות, אנחנו לא היחידים שחולמים, שמוצאים סיבות לאופטימיות. מההבנה הזו צריך לצאת ולומר – איבוד הנקודות במשחק הפתיחה רע מאוד. לא כי ישראל טובה יותר אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה.
קוסובו היא לא איזו אנדורה, שאתה יודע שבגומלין דברים יהיו תלויים בך, שלא יהיה קשה לתקן. בבית המוקדמות הזה יש היררכיה ברורה – שווייץ מעל כולן, כל נקודה שתפסיד תהיה הפתעה. בלארוס ואנדורה כמה רמות מתחת, כל נקודה שישיגו, למעט אחת מול השנייה, תהיה הפתעה. ישראל, קוסובו ורומניה זה משחק פתוח, במשחקים ביניהן יוכרע הדבר. ולכן תיקו ביתי מול אחת מהן הוא תוצאה רעה. לא כי קוסובו חלשה, ממש לא, אלא כי היא שוות כוחות.
כשקבוצת כדורגל פותחת עונה, יש ליכולת שלה, לתחושה שמשדרת לאוהדים שלה, חשיבות גדולה, לא פחות מהתוצאות במחזור הראשון או השני. הליגה ארוכה, העיקר שנבנה משהו. בנבחרת הסיפור אחר לחלוטין. בין מפגש למפגש יכולים לעבור חודשים, פציעות, כושר אחר, אולי שחקנים אחרים. נבחרת ישראל עשתה לא מעט דברים טובים במשחק הראשון שלה במוקדמות היורו, בעיקר במחצית הראשונה, אבל התוצאה היא החשובה.
האמת, היה יכול להיות יותר גרוע, והמשחק כמעט הוכרע לטובת קוסובו בתוספת הזמן. ההחמצה של מילוט ראשיצה הייתה גדולה יותר מכל החמצה ישראלית קודמת, וכך המצב כמעט קיבל את הכותרת "ישראל הקלאסית", זו שסופגת בסוף, וכל זאת דווקא אחרי שבחלקים גדולים של המשחק – שוב, בעיקר במחצית הראשונה, היה נדמה שזו ישראל אחרת.
נכון, לא בתוצאה, אבל כן בפרמטרים המלמדים על רמת משחק. ישראל נראתה כמו הנבחרת המודרנית יותר. לחץ אחרי איבוד כדור (סולומון וגלוך חטפו כדורים בעמדה טובה בדקות הראשונות), משחק בנגיעה, מגינים שנכנסים למרכז, קצב יותר גבוה – כל הנקודות שפחות מאפיינות את הכדורגל הישראלי. ואז, בדקות טובות, קרו שני דברים ששינו את המשחק.
מיגל ויטור היה מצוין, בדקות הלחץ של קוסובו על השער של עומרי גלזר הרחיק ויטור כדור אחר כדור. ידענו שוויטור יהיה טוב, הוא כמעט תמיד כזה, והשאלה הייתה לגבי הבלם שלידו, רז שלמה. הבלם של מכבי נתניה לא היה רע, אבל לא צריך להיות רע כדי שיזכרו אותך לרעה. איבוד הכדור שלו, שהוביל לשער העצמי של אלי דסה, היה קטסטרופלי. דסה, אגב, לא אשם בשער הזה, אם כי בלי קשר לשער העצמי הוא היה מתחת לרמתו, בגדול.
האירוע השני התרחש ליד השער השני. אם אתם צריכים לדמיין איך תיראה נבחרת ישראל בשנים הקרובות, איך ייראה הרגע שסוף סוף יביא אותה למקום טוב, יש מצב שהייתם מדמיינים אותו ככה – אוסקר גלוך שולח את מנור סולומון שמבקיע. זה העתיד, נכון? אולי אף ההווה. כן, הווה, כי הרגע הזה אכן התרחש אתמול בבלומפילד. סולומון החמיץ.
באותו רגע מחצית מיושבי בלומפילד, ויש להניח שגם מחצית מהצופים בטלוויזיה, אמרו בקול את אותו משפט – "בפולהאם הוא היה שם את זה". המשפט הזה, בשינוי שם הקבוצה, נאמר גם בעבר על יוסי בניון ועל שחקנים נוספים. סולומון היה אחד השחקנים היותר טובים בנבחרת. הדריבל אגדי, כרגיל (6 מוצלחים מ-8 ניסיונות). הבישול לדור פרץ נפלא. סולומון חטף כדורים, היה פעיל גם הגנתית, אבל החדות בהתקפה לא הייתה שם. אף אחת מחמש הבעיטות של סולומון לא הלכה למסגרת. בליגה האנגלית הוא היה אחרי הפציעה עם 5 מ-5.
באגף הנגדי ליאל עבדה היה חסר מאוד. דולב חזיזה שחקן שונה ממנו, אחד שאוהב את הכדור לרגל, ולמעט פרץ לא הייתה תנועה טובה לרחבה ללא הכדור. אבל חיסרון לא פחות בולט היה של שחקנים אחרים שלא נמצאים בסגל. לא משנה באיזה צד אתם בהקשר של ערן זהבי או עומר אצילי, או אפילו דיא סבע (למרות שנדמה שלגביו אין מחלוקת), אי אפשר להתכחש לעובדה שהחדר/פרישה/אי זימון, הקיפו בעיגול לפי השיח, גרם לכך שסגל הנבחרת קצר. מאוד קצר.
כשהיה נדרש שינוי, והוא כנראה נדרש עוד לפני שבוצעו החילופים של אלון חזן בפועל, היה קשה לקבל תקווה ממי שעמד על קו האמצע. חמודי כנעאן, שנכנס בכלל לעמדה שאינו רגיל אליה, עזר לא מעט לשחקני קוסובו לשבת על השער של ישראל בסיום עם מסירות לא מדויקות.
שון וייסמן, שחזן העדיף על-פני תאי בריבו (ויש שיגידו על חשבון זהבי), רשם שתי החמצות גדולות, מכדורים של חזיזה ודורון ליידנר, שהיה אחד השחקנים הטובים יותר בנבחרת. נטע לביא ופרץ, שבניגוד למשחק קודמים תחת חזן שיחקו בקו אחד, כשגלוך לפניהם, היו לא רעים. לביא פתח טוב, גם גלוך, אבל שניהם נחלשו עם התקדמות המשחק. באופן מפתיע, דווקא מחמוד ג'אבר, שחקן שחזן אוהב והיה יכול לתרום בהצטרפות להתקפה, לא נכנס לשחק.
כך, עם החמצות וירידה של לא מעט שחקנים ככל שהתקדם הערב, ישראל יצאה מאוכזבת מתוצאת המשחק הראשון. ישראל לא הייתה חייבת לנצח את קוסובו, אין כאן איזו בושה, גם לא קרוב. לא נדרשת רפורמה, לא צריך לצאת מהכלים, רק משחק אחד. ועדיין, התוצאה רעה כיוון שהעסק מול קוסובו ורומניה יהיה צמוד. בשלטים בפינות האצטדיון נכתב בגדול "יחד זה אפשרי". אולי, אבל אחרי המשחק הראשון אולי אפשרי קצת פחות.
