ההדחה של מכבי ת"א בשמינית גמר הקונפרנס-ליג מול אולימפיאקוס היא ללא ספק אחת הכואבות שראה הכדורגל הישראלי, ועל ההשלכות שלה על הצהובים עוד ידובר. אבל אם בכל זאת מנסים לחלץ משהו חיובי מהשישייה המביכה, אפשר למצוא אותו בהזדמנות האחרונה שמחכה לנבחרת ישראל – פלייאוף העלייה ליורו, שתחילתו (ובתקווה לא סופו) במשחק ביום חמישי מול איסלנד. בשתי מילים: קצת פרופורציות.
יש תחושה רווחת שהחבורה של אלון חזן יכולה לעבור יחסית בקלות את המשוכה האיסלנדית, בדרך למפגש בסבירות גבוהה עם אוקראינה (בהנחה שתעבור את בוסניה) – וזו כבר תהיה אופרה אחרת שאליה הכחולים-לבנים יבואו כאנדרדוג מוחלט. אלא שהתבוסה של מכבי ת"א, ששחקניה מהווים נתח משמעותי מסגל הנבחרת וגם מההרכב הצפוי שלה, מאותתת לנו שאף משחק הוא לא קל מדי עבור הנבחרת הישראלית והשחקן הישראלי.
סגל הנבחרת מורכב מ-14 שחקני ליגת-העל ועשרה לגיונרים, רובם מליגות לא מרכזיות כמו הסרבית (עומרי גלזר, הכוכב האדום בלגרד), ההונגרית (מוחמד אבו פאני, פרנצווארוש) והקזחית (עופרי ארד, קאיראט אלמטי), ומליגות מהדרג השני והשלישי כמו אוסטריה (אוסקר גלוך, רד בול זלצבורג), רוסיה (אלי דסה, דינמו מוסקבה), טורקיה (רמזי ספורי, אנטליהספור), ארה"ב (ליאל עבדה) ויפן (נטע לביא).
מנגד, את מדי הנבחרת האיסלנדית ילבשו שחקנים מהליגות הבכירות של היבשת כמו יוהאן גודמונדסן (ברנלי, אנגליה), האקון ארנר האראלדסון (ליל, צרפת) ואלברט גודמנדסון (גנואה, איטליה) שכבש השנה עשרה שערי ליגה. תוסיפו לסגל הזה שלושה שחקנים נוספים שמשחקים בליגה האיטלקית השנייה, שלושה מהליגה הבלגית ושחקנים נוספים מליגות המשנה החזקות של אנגליה וגרמניה, וקיבלתם את עומק הפערים, לפחות על הנייר. וכל זה בלי להתייחס לשחקנים שמכדררים במדינות סקנדינביה.
כן, זו לא נבחרת איסלנד שהפכה לסינדרלה של אירופה ביורו 2016. היא סיימה רביעית בלבד בבית המוקדמות ליורו, ואחת הנבחרות שהקדימו אותה (בנוסף לפורטוגל וסלובקיה) הייתה לוקסמבורג הקטנה. ועדיין, קשה שלא לחשוש מכך שהזלזול הישראלי הוא עוד בלון שעלול להתפוצץ ביום חמישי לקראת חצות.
מוטב לכולנו, רגע לפני מבחן בינלאומי נוסף שאין ממנו דרך חזרה, להפנים את לקחי השבוע שעבר בסרביה, מהמשחק שעשה לנו סדר בפער שבין איך שאנחנו רואים את עצמנו לבין איך שאנחנו באמת.
