שחקן נבחרת אירלנד ג'יימס מקלין, 33, חשף השבוע בחשבון האינסטגרם שלו כי לאחר אבחון שלקח הרבה מאוד זמן, הוא אובחן על הספקטרום האוטיסטי. "זאת הייתה דרך ארוכה ועכשיו כשיש דיאגנוזה, אני רוצה לשתף זאת", הוא כתב.
זאב בודד - המדור של זאב אברהמי:
בפוסט, שנכתב במהלך שבוע המודעות הבינלאומי לאוטיזם, סיפר מקלין כי בחר לעבור את האבחון בעקבות בתו הצעירה, ווילו-אייבי, שכבר מאובחנת על הספקטרום האוטיסטי, ולאחר שהוא ואשתו ארין זיהו כי הוא חולק איתה לא מעט תכונות והתנהגויות. "אני רוצה לתמוך בך, ולהגיד לך שאני מבין אותך, ושאוטיזם לא צריך ולא יעצור אותך מלרדוף אחרי המטרות והחלומות שלך", כתב מקלין לבתו.
מקלין, שחקנה של וויגאן מליגת המשנה באנגליה, לא רק שביקש לתמוך בבת שלו ולקדם את כל נושא האוטיזם בעיני הציבור, אלא שהוא קידם את הנושא גם בספורט הקבוצתי, בעיקר בהיותו יוצא מן הכלל. משחקים קבוצתיים שדורשים יכולת תקשורת חברתית מעולות, משחקי כדור שדורשים קואורדינציה גבוהה ומשחקים שמשוחקים בתנאים רועשים, הם מקצועות ספורט קשים מאוד להשתתפות עבור ילדים על הספקטרום. הם יוכלו להצליח ולהגשים את עצמם הרבה יותר במקצועות כמו אתלטיקה קלה, שחיה, באולינג, רכיבה על סוסים - שנחשב לענף ספורט אהוב במיוחד על ידי ילדים על הספקטרום, חלקם הגדול מצליחים הרבה יותר בתקשורת עם חיות מאשר בני אדם - וגם מקצועות לחימה.
ספורט הוא אמצעי נהדר עבור ילדים על הספקטרום כדי להקל עליהם ועל הדרך בה הם מפרשים את העולם. הרבה פעמים הבעיה היא בכלל לא בילדים עם האוטיזם אלא עם החברה סביבם: ילדים, מורים, הורים ומחנכים לחינוך גופני ששמים עליהם סטיגמה בהתייחסות אליהם וביכולת שלהם להשתתף בספורט. לא רק שאוטיסטים מפרשנים את העולם בצורה אחרת, אלא שמוטלת עליהם משקולת נוספת ומיותרת. אפשר להגיד על אוטיזם וההשלכות שלו הרבה דברים, אבל אי אפשר להגיד שמדובר במשהו שגורם למי שנמצא על הספקטרום לרוץ פחות מהר או לבעוט בכדור בצורה פחות טובה.
לא חסרות דוגמאות לספורטאים שהצליחו ברמה העולמית למרות שאובחנו כאוטיסטים. ג'סיקה-ג'יין אפלגייט הבריטית שזכתה ב-24 מדליות במשחקים הפראלימפיים, הגולש האמריקאי קליי מרזו, אנתוני לאני שהתקבל לקבוצת הכדורסל של אוניברסיטת מישיגן סטייט, מייקל בראניגן מהאתלטיקה וג'ון "יום הדין" הווארד לוחם אומנויות הלחימה - כולם הצליחו להתחרות ברמות הגבוהות ביותר בספורט למרות שאובחנו על הספקטרום.
המקרה של הווארד הוא מקרה מיוחד. הוא אובחן רק בגיל 33, כחלק מבדיקות נוירולוגיות שהיה חייב לעבור לפי חוקי סבב התחרויות. "היום שבו עשו לי את הדיאגנוזה כאוטיסט היה היום הכי משוגע בחיי", סיפר. "בהתחלה זו בשורה מאוד קשה לעיכול. ופתאום אתה נזכר בקשיים בבית הספר, בקושי לדבר, בקושי לפתח יחסי חברות, ופתאום הרבה מאוד דברים שקרו לי ועשיתי בימי חיי נהיו מאוד הגיוניים. אז אחרי ההלם, באה הקלה גדולה".
אם הווארד לא הרגיש את האוטיזם שלו לאורך זמן כה רב, הרי שחלק מזה, לפי מחקרים רבים, הוא תוצאה של ההשתתפות הרציפה והארוכה שלו בספורט. המחקרים הללו מראים כי השתתפות בספורט והכלה של האוטיסט בספורט, תגרום בהרבה מקרים לשיפור ביכולת המוטורית, ההתנהגותית, הפסיכולוגית והפיזית של הילד. תגרום לירידה בתנועות רפטטיביות ובסכנה לפגיעה עצמית, ומהווה דרך מצוינת ללמד ילדים על הספקטרום עבודת צוות, אסטרטגיה, משמעת, ושמירה על חוקים.
אחד הסיפורים הגדולים סביב לאני במישיגן סטייט נוגע בתרגול כוח ומהירות שעברה הקבוצה תחת הדרכתו של מאמן הכושר שלה. בסיומו של סט ריצות אחד, הגיעו כל השחקנים לקו הסיום ואחד השחקנים אמר בצחוק: "אתם יודעים שאנחנו צריכים לעשות עוד אחד". לאני התחיל מיד לרוץ ועצר רק כשכל השחקנים התחילו לצחוק. הוא ניגש לשחקן שאמר את זה והיה מוכן להתחיל בקרב. השחקנים הפרידו ביניהם, מאמן הכושר ניגש למתלוצץ, אחד בשם דריימונד גרין ואמר לו: "דריימונד, אנתוני לא יכול להבין את ההומור שלך. אנתוני הוא אוטיסט".
כל ההגדרות הללו הופכות את מקלין ואת מה שעשה השבוע למקרה ייחודי. מקלין הצליח להגיע לנבחרת הלאומית של ארצו כשהוא מתגבר על כל המכשלות שהוצגו לעיל: משחק קבוצתי, שליטה בכדור, פוקוס ומשחק לעיני קהלים גדולים ורועשים, בין היתר. הוא אמנם רק רצה לחזק את בתו באתגרים שעומדים מולה כילדה על הספקטרום, אבל מה שהוא עשה גדול הרבה יותר ממה שחשב - הוא הבהיר לכל ילד או ילדה על הספקטרום שאין גבול לאיפה שהם יכולים להגיע.
מהכדורגל הוא למד לחבק
חלק מהתופעות באוטיזם היא חוסר היכולת להיות מודע לגופך, לעמוד קרוב מדי לאחרים, להיתקע באובייקטים. אבל לספורט יש חוקים, וחוקים זה טוב, וספורט יכול גם להגביר את הבטחון העצמי ולהפחית את מספר הפעמים של איבוד שליטה עם צעקות וצרחות ובעיטות לכל עבר. אבל הבעיה עם ספורט שהוא בלתי נודע, שיש לו חוקים אבל הוא לא צפוי, מה שיכול להרים את מפלס החרדה. ומה אומר לחשוב ילד על הספקטרום שבגלל מבנה השרירים שלו, שמים אותו בקבוצה אחת עם ילדים שקטנים ממנו בשלוש או ארבע שנים?
השינוי העיקרי שקרה בשנים האחרונות במערכת היחסים בין ספורט לאוטיזם הוא בעיקר שינוי תודעתי. אם פעם המוסדות וההורים חשבו שהשתתפות של אוטיסטים בספורט תחרותי או במסגרות קבוצתיות אינן אפשריות ("זה משהו שבכלל לא חשבנו עליו", אמר הורה לשני ילדים אוטיסטים מפיטסבורג בראיון לניו יורק טיימס לפני כמה שנים), הרי שכעת הגישה היא: מגיע לכם לשחק, איך אנחנו יכולים לעזור ולתמוך שזה יקרה?
בשנות השבעים אחד מתוך 10,000 ילדים בארצות הברית התגלה כילד על הספקטרום (הסיכויים של בנים לגילוי הם פי חמש מאשר בנות). היום מאובחן ילד אחד מכל שישים ילדים. מדובר בסגמנט עצום שאי אפשר להתעלם ממנו. השינוי הגדול הוא בדיוק הבשורה של מקלין: פעם כולם דאגו להדגיש מה הילדים הללו לא יכולים לעשות, היום כולם מדגישים מה ילדים על הרצף האוטיסטי כן יכולים לעשות.
אי אפשר לראות אוטיזם בביופסיה ולא ברנטגן. אין לו תרופה או רפואה. רופאים נטו למנוע בעבר מהורים לתת לילדיהם על הרצף להשתתף בספורט, כיום יש כאלה שמשתמשים בספורט כדי לעזור לאותם ילדים. קבוצות מקצועניות באמריקה מקיימות ערבי משחקים שמתייחדים עם צרכי האוטיסטים (לדוגמא הנמכת הווליום של הכרוז). קבוצות אחרות מזמינות משפחה עם חבר אחד בה שהוא אוטיסט למשחקים ומחלקת לאוטיסט אוזניות להנמכת הרעש.
"החבר הכי טוב והראשון של הבן שלי היה הכדורגל", סיפרה לי קתרין מרגו, אמא לילד בן 16 על הספקטרום, ואחד החברים היותר טובים של הבת שלי. אנחנו מכירים כבר תריסר שנים ורק כשסיפרתי לה על מה אני כותב היא דיברה אתי בהרחבה על הנושא. "עד אליפות העולם ב-2014, הבן שלי התנגד לכל מגע פיזי, ברח ממנו, התנער, השתולל על נגיעה קטנה בכתף וביד. ראינו את כל המשחקים ביחד, עם החיבוקים אחרי הגולים, ואני תמיד אזכור שבגיל שש קיבלתי ממנו את החיבוק הראשון אחרי שהוא הבין מכדורגל שזה בסדר".
