ספורטאים גדולים יש. אפשר למלא מטוס לא קטן בספורטאים גדולים, עצומים. ספורטאים טובים וגיבורי חברה יש כמה. לא הרבה. קולין קאפרניק, פט טילמן. יש עוד כמה, בטח ברמה הארצית, פחות ברמה הבינלאומית. אבל ספורטאי-על שהיו מוכנים לוותר או לסכן את כל מה שהיה להם, כדי להשתמש בהשפעה שלהם לטובת החברה שבה הם חיים? כמה מוחמד עלי אפשר לספור? מי הגיע לרמה הזו והחליט שהוא רוצה להשפיע על החברה בכל מחיר? למייקל ג'ורדן היה אכפת מסניקרס, לברון ג'יימס פעיל מאוד עד שזה מגיע למכירות בסין. אתם באמת זוכרים מחויבות חברתית מסוכנת שלקחו לאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו או טייגר וודס?
סימון ביילס, אם או בלי להתכוון, נכנסה היום לסטטוס הזה. הסיפור שלה מוכר: גדלה לאמא מכורה לסמים, משפחה אומנת מגיל שלוש, גדלה אצל סבא שלה. התעמלות הייתה הבריחה שלה, עד שהרופא לארי נאסר המנוול כמעט לקח ממנה את זה. ביילס נשארה בענף, ואז הגדירה אותו מחדש.
את מה שמתעמלות אחרות היו חולמות לבצע ומתעוררות באמצע הלילה בביעותים מדרגת הקושי של החלום, ביילס הייתה עושה כחימום. אם לפניה הענף נשלט על-ידי נערות עם הפרעות אכילה ממזרח אירופה, פתאום אישה שחורה הייתה הענף עצמו. ועדיין כל החן, האומץ, האתלטיות, המהירות, הכישרון, העבודה הקשה באימונים, לוליינות הקרקס, התרגילים המגוחכים שלה באימונים, המדליות, רצף הניצחונות הבלתי נגמר, היותה הספורטאית הגדולה בעולם - כולם התגמדו לעומת מה שביילס עשתה היום בטוקיו.
היה ברור שהיא לא ממש בעניינים מהפעם הראשונה שדרכה על המזרן בטוקיו. היא עשתה שתי טעויות שהיא אף פעם לא עושה, ועדיין עלתה לכל הגמרים. אתמול היא שוב עלתה, נחתה לא טוב, חזרה חבושה. ההודעה הרשמית של הנבחרת האמריקאית הייתה על "מצב רפואי". אבל ביילס לא יודעת לשקר באולם ההתעמלות.
הנושא של ספורטאים ומחלות נפש היה טאבו עד לשנים האחרונות. מייקל פלפס דיבר עליו, אבל רק אחרי שפרש. הטניסאית היפנית נאומי אוסקה התוודתה גם היא על בעיות נפשיות ומנטליות שמהן היא סובלת ושהביאו לפרישתה מרולאן-גארוס ומווימבלדון אחרי שסירבה להשתתף במסיבות עיתונאים. אוסקה, מדליקת המשואה האולימפית, הודחה מהמשחקים בטוקיו בשלב מוקדם יחסית. אי אפשר לדעת כמה הלחץ ישב עליה.
ביילס לא היססה. היא הודתה שהלחץ יושב על כתפיה, שאיבדה את הביטחון העצמי, שהיא כבר לא נהנית מהתעמלות. ברמות הספורט מדובר בשווה ערך של לעשות הזמנה מוולט לבית הכנסת ביום כיפור. ספורטאי לא אמור לומר את הדברים הללו, בטח לא ספורטאי ברמות של ביילס. וזה היה רק החימום. "רציתי שהמשחקים האולימפיים האלה יהיו בשבילי, אבל אני עדיין מרגישה שאני עושה את זה בשביל אנשים אחרים", היא אמרה היום בגילוי לב מטלטל אחרי התחרות הקבוצתית שממנה פרשה. "אני מרגישה בלב שלקחו ממני את מה שאני אוהבת לעשות כדי לרצות אנשים אחרים".
צריך להסתכל על היושר, אומץ הלב וניקיון הנפש של ביילס בשני מובנים: היא חיכתה לרגע הזה חמש שנים. זה היה אמור להיות רגע השיא שלה, אולי האחרון. את מה שהרגישה היום היא סוחבת איתה כבר תקופה. דיכאון או לחץ נפשי הם לא דברים שצצים, הם מזדחלים. היא חיכתה לרגע הזה, לפלטפורמה הזו, ונתנה עליה את הופעת חייה. היא בעצם אומרת: גם לספורטאיות כמוני, חזקות גופנית ונפשית, יש נפילות, לפעמים גם עליי המשא כבד מדי, מותר להישבר, אסור להתבייש בשבירה הזו או לנסות למרוח אותה בתירוצים רפואיים. זה בסדר להיות בדאון, בדיכאון, להיכשל זה אנושי.
וביילס גם אמרה למיליוני ילדות, נערות, נשים צעירות ומבוגרות: אתן עושות את מה שאתן עושות רק בשביל עצמכן, אתן אחראיות על המצב הנפשי שלכן, ועל הגוף שלכן, ואף אחד לא אומר לכן מה לעשות, ואתן לא עושות כלום בשביל אף אחד רק בגלל שאמרו לכן. ומכל התרגילים של ביילס שהילדה בת ה-13 שלי ראתה בעיניים כלות ביחד איתי, אני מקווה שמהכישלון הזה היא תלמד הכי הרבה.
